להיות ראויים למתנה

היום לפני 54 שנים שוחררה ירושלים. המלחמה הייתה קצרה, שישה ימים, אבל הגעגועים – ארוכים מאוד: רבי יהודה הלוי כתב בספרד, אבל הרגיש שליבו בירושלים.

כאלף שנים אחר כך, כאשר ש"י עגנון קיבל פרס נובל, הוא סיפר לעולם כולו שנולד בגולה, אבל תמיד היה נדמה לו שנולד בירושלים. נתן שרנסקי נשפט ונשלח לכלא לשנים ארוכות כאסיר ציון, אבל הכריז מול השופטים: "לשנה הבאה בירושלים!". ובעצם, בכל פעם שזוג מתחתן, בכל מקום, בכל דור, נשמעת התזכורת "אם אשכחך ירושלים".

יורם זמוש, אחד מהצנחנים משחררי הכותל, סיפר איך במהלך הקרבות, הוא וחבריו הגיעו לביתה של משפחת כהן ברחוב הכרם 10 בירושלים. סבתא זקנה דחפה פתאום לתיקם דגל ישראל, ואמרה בהתרגשות: "זה הדגל שלנו, מאז גורשנו מהבית בעיר העתיקה. בחורים, כל העם היהודי, כל הדורות של העם היהודי, דוחפים אתכם בקצות האצבעות שלהם. שתגיעו בשלום ותניפו את הדגל הזה". כך היה.
נכון, המצב בירושלים לא מושלם כרגע. ממש לא.

אבל אם יש משהו שכל ההיסטוריה של העיר הזו מלמדת אותנו זה סבלנות. היא ידעה ימים קשים הרבה יותר. גם על רקע הימים האחרונים, כדאי להסתכל אחורה: בית ראשון, גלות בבל, בית שני, היוונים, הרומים, הביזנטים, המוסלמים, הצלבנים, הממלוכים, הטורקים, הבריטים ו-אנחנו. זכינו. דווקא בדור שלנו היא שבה סוף סוף לידי בניה. קיבלנו מתנה, ועלינו להיות ראויים לה.

כל הנבואות היפות שנכתבו על ירושלים ועלינו מתחילות להתגשם לנגד עינינו, אבל יש לנו עוד דרך, יש עוד עבודה, עד להגשמתן המלאה. ירושלים היא צירוף של שתי מילים: ראו-שלם. ראו את השלמות. בסוף זה יקרה. מה שהחל באברהם אבינו והמשיך בדוד המלך עד ימינו, יתגשם. ירושלים תהיה בירת הצדק, השלום והאמונה העולמית.