רחלי מושקוביץ
רחלי מושקוביץצילום: עידית יקותיאל

לא החלטנו עדיין אם שחררנו את ירושלים או לא. מוטל בספק, נותר באוויר.

הסרטונים מהבוקר המלאים באבסורד. אלפים מתפללים שחרית ברחבת הכותל, כחול-לבן ודגלים, ועל רקע השירה "ולירושלים עירך ברחמים תשוב.." הדי התפוצצות רימוני ההלם. כמה מטרים גבוה משם מאחורי הקיר, אלפי פורעים חמושים במקלות ובקבוקי תבערה.

סירנות מייללות לקול התפילה, ושוטרים אזוקי ידיים מנסים להתמודד עם פורעים נטולי אכיפה. וההר נעול ליהודים.

שעתיים אחר כך, ניסיון לינץ' מזעזע על כביש שער האריות. פורעים פותחים את הרכב לבצע לינץ' בנהג, רוגמים באבנים מטווח אפס, באפס הרתעה.

תשמעו משהו. כל יולדת יודעת שצירי לחץ הם מה שמביאים את הלידה, ובאותה נשימה היא יכולה לעשות הכל כדי לברוח מצירי הלחץ מעומס הכאב.

אני חושבת על זה לאחרונה בעניין לידת השלב הבא שלנו כעם. הלב של הכל נמצא בהר הבית. הטבור והלב. אפשר לחגוג את יום ירושלים בגן סאקר או במפלצת בקריית יובל, אבל זה עיוורון לברוח מההר, כדי לא להתעמת עם האמת ועם עצמנו. להתעמת עם השאלה הגדולה באמת- שחררנו את ירושלים או לא? אנחנו רוצים את הר הבית בידינו?

רואה את אפס הריבונות ואפס ההנהגה מול ההתפרעויות לאורך כל השבוע בלב העיר, את הביזיון של החיילים והשוטרים שמנועים מלהגיב, וזה בדיוק התסמונת: אנחנו משקשקים מפחד מהלידה, ועושים הכל כדי לברוח מצירי הלחץ.

מכירים את זה שילד מקבל מתנה, אבל היא גדולה עליו, אז שומרים לו אותה למעלה בארון עד שיגדל? צריך להחליט מתי אנחנו מוכנים לגדול, ולקבל את המתנה באמת.

יום ירושלים התשפ"א, מודים בכל לב על הנס, על ירושלים, ובנימין והשומרון, על הבקעה והגולן, ועל צירי הלחץ. עכשיו רק נשאר שכעם היושב בציון נרצה להיוולד לשלב הבא.

---

רחלי מושקוביץ, מנהלת תיאטרון לחישה, מחזאית וכותבת, כלת פרס שר החינוך לתרבות יהודית, וכותבת במגזין פנימה ובעיתון בשבע