אנחנו נוטים לבקש את השורה התחתונה; את הצעד המעשי הזה שישנה את המצב. ועכשיו אל מול פרעות תשפ"א, אנחנו צריכים להרים את המבט. להבין איזו נקודה שנעלמת בדרך כלל מן העין בגלל הנטיה הזו למצוא פתרון נקודתי לבעיות.
צריכים להבין את שדה המערכה כדי להיות ערוכים באמת לאיומים. אם שדה המערכה הם עפיפונים או טילים מעזה, אז כיפת ברזל וטכנולוגיה אחרת. אבל אם המערכה מתקיימת במישור הרוחני בעיקר, לא יעזרו לנו הכיפות – בסוף זו רוח מול רוח ומי שרוחו חזקה יותר, הוא זה שיגבר על הרוח שלמולו.
מירב מיכאלי יכולה לצייץ משפט מפואר האומר: "לא ננוח עד שניצור לנו מציאות אחרת", כי שדה הראיה המוגבל שלה, מראה לה עולם דמוי תכנית טלויזיה שהבימאי שלה לא חד, ואם רק תקבל אפשרות, היא כבר תדע לסדר עם בן זוגה תסריט טוב יותר. סרט יפה שבו כולם יושבים סביב לשולחן, אוכלים כנאפה ביחד ונהנים מבדיחות והומור משותף.
אבל מה שאנחנו רואים כעת זו לא התקוממות על רקע פוליטי, כלכלי או אחר, אלא גילויה הטהור של הרוח. הכוח הפנימי הסמוי שתמיד מניע את החברה האנושית. היא סמויה כי יש סיבות טובות להרגיע. כי יש נשיא משוגע באמריקה. כי יש ראש ממשלה שמייצר איום או כי יש חברה ישראלית מלוכדת. אבל כשכל אלו נעלמים, הרוח הזו יוצאת מנרתיקה והיא מאיימת לכלות את כל מה שהיא מוצאת בדרך.
במלחמת הרוחות, אנחנו מוכרחים לאסוף כוח להעמיד את הרוח הנגדית. זו צריכה להיות רוח לאומית שיונקת ממחסני האמונה הלאומיים העתיקים והטובים. כזו שיש לה ודאות ב'נצח ישראל' והיא מבינה מדוע היא מחוברת אל הארץ הזו ולמה היא שלה.
מסתבר שבצלאל סמוטריץ' החזיק את החשבון הנכון. רבים מאתנו קיוו שמשהו עמוק השתנה כאן ושאפשר לקחת את מודל הסכמי אברהם ולהחיל אותו על ערביי ישראל. רוחות המדבר הרעות היו חנוטות היטב בחליפות שלשה חלקים, ומילים יפות החליקו את דרכם אל לבנו המבקש את השקט והשלוה.
אבל פה התגלה כוחו של בצלאל כמייצג הרוח הלאומית בעת הזאת ובגבורה עילאית עמד אל מול כל הלחצים, מתוך הבנת האמת שכעת רואים אותה כולם על המסכים.
לא פשוט לעמוד מול ראש ממשלה ומול הלחצים שהפעילו עליו גורמים שונים. הסכנה של ממשלת שמאל ודאי היתה ברורה גם לו, אבל המשקל והכבוד שהוא נתן לאויב הערבי, היו חזקים יותר. במלחמת הרוחות הפנימית בינינו – הרוח הלאומית השטחית נדחתה מפני הרוח היהודית האמיצה שלו.
זה לא זמן למלחמות פנימיות נוספות או לגזירת דיוידנדים פוליטיים. אני מאמין שבנט וחבורתו רצו בטובת מדינת ישראל. עם כל הכעס והכאב על הפרת הבטחותיהם, האמת הפשוטה הזו לא השתנתה. הוא לא פחות אוהב ישראל מנתניהו ולא יותר תאב שלטון ממנו. בסוף בני אדם מורכבים מרצונות גבוהים ונמוכים ואני מאמין שברצון שלו להיות ראש ממשלה ישנו גם רצון גבוה.
אבל עכשיו זו באמת השעה לחזור בתשובה. לאוורר את הימחי"ם של מחסני הרוח ולהבין את גודל המלחמה שאנחנו צופים בה. יתכן ומחר העיריות יסלקו את האבנים מן הכבישים, אבל את הרושם הנורא של המוני ערבים רעבים לדם יהודים, לא ניתן יהיה למחות.
זו שעה רצינית של אחריות לאומית היסטורית. של הבנת המשקל הגדול של הרוח שנדרשת להיבנות בתוכנו. ומי שיפנה עורף לעם ישראל שביטא את רוחו במערכת הבחירות ויעדיף את הכוח הקואליציוני המייצג את הרוח האזרחית המנותקת ממקורות הכוח שלנו, יחטא לעם היהודי.