זכיתי ללמוד וללמד במכינה הישיבתית 'מעוז' בלוד במשך שנתיים. הלילה בית המדרש עלה באש.
בימים רגילים בית המדרש מוקף באש אחרת, אש של תורה. בית המדרש המיוחד הזה מושך אליו חבר'ה אידיאלסטים עם אש בעיניים. תלמידים שבאו להעמיק בעולמה של תורה לפני הגיוס לצבא. לימוד אמונה מעמיק, לימוד גמרא ברמה גבוהה משולב בתורה שיש עם חסד. בכל צהרים מחלקים מזון למשפחות נזקקות, פעילויות חברתיות לקראת חגים ועוד ועוד.
מדי מוצ"ש אני זוכה ללוות את המלכה עם תלמידי המכינה היקרים, מנסים להחזיק עוד קצת את השבת, ונהנים מאש נרות ההבדלה.
האש החסד והתורה המחממת, הפכה בין לילה לאש שנאה וזעם.
המון ערבי מוסת הצית את בית המדרש, למזלנו ספרי התורה שאחד מהם נתרם לעילוי נשמת גלעד שעאר הי"ד אחד משלושת הנערים, הוצאו מבעוד מועד. גם התלמוד תורה שבו לומדים יום יום מאות תינוקות של בית רבן, נשרף כליל. תרפ"ט.
רק במזל לא היו נפגעים בנפש, תלמידי המכינה נסעו לירושלים לשמוח עמה ביום חגה.
מדינת ישראל מוקפת אויבים מבחוץ, זה איננו דבר חדש. ירי הטילים וההשפלה שספגנו לעבר בירת ישראל ביום שבו שוחררה, מזכיר לנו שוב שאויבינו רואים את ירושלים כבירתם "ברוח ודם נפדה את אל אקצא".
גם תושבי מזרח ירושלים רואים עצמם כחלק מהמדינה הפלסטינית ולכן צוהלים כשנשמעות אזעקות בירושלים.
אך מה עם ערבי ישראל מחזיקי תעודות זהות כחולות, אזרחים שווי זכויות שמצביעים לכנסת, מקבלים קצבאות ביטוח לאומי, וחיים את חייהם באין מפריע, באיזו מדינה הם חיים? למי הם נאמנים? מה התחושות שלהם כלפי דגלי ישראל המונפים ביום העצמאות ויום ירושלים?
האם אפשר סוף סוף לצעוק המלך הוא ערום? האם כבר אפשר לומר בקול רם שחלום הדו קיום מתפוצץ לנו בפנים? האם אפשר לצרוח בגרון ניחר שאנחנו מרמים את עצמנו?
ערביי ישראל חיים בדו קיום בינם לבין עצמם, סוג של סיכזופרניה; ליבם ונפשם נמצאת עם אחיהם בעזה, יו"ש ומזרח ירושלים, מדוע הם שומרים בביתם דגלי פלסטין? מפתיע כל פעם מחדש לראות אותם זורקים בקלילות את דגלי ישראל ומחליפים אותם בדגלי האויב? כשיש אפשרות והשטח ניצת הם יהיו הראשונים לפרוע פרעות בשכניהם היהודים, לזרוק אבנים אל עבר מכוניות נוסעות, בקבוקי תבערה על בתי כנסת ותלמודי תורה. לצעוק 'חייב'ר חייב'ר אל יהוד' זכר לקרב חייב'ר בו מוחמד רצח מאות יהודים.
המדינה שפכה מליוני שקלים בשנים האחרונות בשכונת רמת אשכול בה התרחשו הפרעות אתמול, שיפוץ בתי מגורים, שוק עירוני חדש, מוזיאון פסיפס שהיה אמור להיפתח בקרוב, אך נשרף כליל. מה לא עשינו כדי לחיות עמם בדו קיום אמיתי? אך כל זה עולה באש תוך דקות.
יספרו לנו שזה רק קומץ, צעירים משועממים, מיעוט לא מייצג. את זה כבר שמענו עשרות שנים, אבל העסק לא זז מילימטר. אולי הערבים המבוגרים מבינים שיש להם מה להפסיד, הם מודעים לכך שהם חיים ברמה גבוה לאין שיעור מאחיהם בעזה יו"ש לבנון וסוריה. אך ככול שעוברות השנים התחושה שהצעירים שלא חוו את מלחמות ישראל ולא חשים שיש להם מה להפסיד, מרגישים שהם חיים במדינה בתוך מדינה והנה הם ממש קרובים להפיכה שלטונית, וסוף סוף יוכלו לממש את אשר על ליבם 'ולשחרר את פלסטין'.
מראות ליל אמש מצטרפים לפרעות שהישוב היהודי ספג משכניו הערבים למעלה ממאה שנים, תרפ"ט מילה שעושה צמרמורת בכל פעם מחדש. אך מאז יש הבדל קטנטן; הקמנו מדינה ואנחנו הריבון, וממילא כל מי שלא מקבל את סמכות הריבון מקומו אחר כבוד מחוץ למדינה, הוא ומשפחתו. אנו בסך הכול נעזור ונטפל בפיצול האישיות וננסה לאחד את הדו לכדי אישיות אחת שתצליח להתקיים.
כצעד ראשון גם אנחנו צריכים להפסיק את פיצול האישיות שלנו ולהבין שרעיון הדו קיום מת, הוא נשרף יחד עם דגלי ישראל המפוחמים.
וכן גם להוריד את הכיסוי מעל העיניים ולצעוק המלך הוא ערום, יהיה דבר מבורך.