ליטל שוקרון, תושבת לוד, חוותה יחד עם משפחתה ושכניה את מוראות הלילה האחרון, ובראיון לערוץ 7 היא מספרת על תחושת הפחד שנותר בה גם כעת ועל החשש הגדול מהלילה הבא.
"אנחנו עוברים תקופה לא פשוטה והשיא הגיע אתמול בלילה. לא ציפינו לזה. זה היה בגודל חסר תקדים. אני גרה בשכונה כמה שנים ולא שיערתי שנגיע למציאות כזו", אומרת שוקרון ומספרת על השתלשלות האירועים:
"חזרנו מחברים בתשע וחצי, והדבר הראשון שאמרתי לבעלי היה שאני מרגישה שהשכנים לא מסתכלים עלינו כרגיל. מבוגרים ילדים אמהות הסתכלו עלינו במבט משדר עוינות, מבט שאומר שעוד מעט יקרה משהו, זה לא משהו שקורה כל יום".
"חזרנו הביתה ושמענו פיצוצים. לאורך כל תקופת הרמאדן הזהרנו מהפיצוצים והזיקוקים. חשבנו שזה יהיה אותו דבר, אבל אז התחילו פיצוצים וצרחות אימים. אחד השכנים מקומה שמעלינו שלח צילום מהחלון שלו ובו ראינו את הרחוב למטה ודגל פלשתין מורם, חברה שלחה צילום של דגל ישראל נשרף.
''הרגשנו שעולים ויורדים במדרגות הבניין בצרחות ולא ידענו למה. זה נשמע כמו איום על חיינו. שמענו את השכנה צורחת על ילדים שזורקים נפצים לתוך הבתים שלנו. מלמטה שמענו צרחות אללא אכבר. זו לא השכונה שהכרנו", היא מספרת.
"חברות מתקשרות ושואלות מה קורה. כחברת חוס"ן התקשרתי לחברות שמספרות על פחד על חייהן. פיצוצים, זכוכיות מתנפצות ושריפות של כל דבר, פחים, רכבים ועוד. ראינו שריפה מתחת לבית שלנו, שם יש בלוני גז. חשבנו שהלך עלינו", מתארת שוקרון את המראות מחלון הבית תוך כדי שהיא מתקשרת למשטרה בבקשת עזרה.
בדבריה היא מדגישה את הכאב המיוחד למראה ההצתה של המכינה ותלמוד התורה. "היה קורע לב לראות את הפריצה לתלמוד תורה והמכינה ושורפים אותם. חשבנו שזה לא יכול להיות כי מדובר במקום שמור עם שער נעול".
"לקח למשטרה 3 עד 10 דקות כדי לענות. הם אמרו שהם יודעים ומגיעים, הסתכלנו מהחלון למרות שזה היה מפחיד כי זורקים אבנים על החלונות ויכולים לפגוע במי שמסתכל. המשטרה אומרת שהיא בשכונה אבל הכול בוער. הגענו למצב שבו מכבי האש לא הגיעו וגברים עם דליי מים ירדו לכבות את השריפות למרות הפחד מאבנים. אחד הגברים יצא ונרגם באבנים".
"היום בבוקר קלטתי את גודל השברים. פחדתי לרדת למטה, מה שלא קרה לי בכל השנים שאני גרה בשכונה. לא ידעתי מה אמצא למטה. העצים שרופים, אווירת מלחמה", אומרת שוקרון ומתארת את ההרס וההצתה של אתר מטופח שהותקן על ידי העירייה רק באחרונה לטובת תושבי השכונה, "למה להרוס?", היא שואלת ומוסיפה כי גם המפגש היום עם השכנים לא היה רגוע: "עליתי מפגישת עבודה וצעקו עליי 'אללא פלשתין, זה ייגמר במוות הלילה...'.
''אנחנו חברים טובים שלהם, מנהלים יחסי שכנות טובים, יש לנו ועד בית מתפקד שהביא לחיים נורמאליים, תאורה וניקיון וכו'. כמה דקות לפני שהכול התחיל הם דיברו איתנו על ועד בית וצחקו איתנו. אנחנו מאחלים להם 'רמאדן כארים'. לא נתפס שדבר כזה קרה לנו. אני מפחדת ממה שיקרה הלילה".
האם האירועים הקשים גורמים למחשבה נוספת על עצם המגורים בעיר? "ממש לא. הגענו לכאן כדי להוסיף טוב בשכונה שיש בה אוכלוסיה ותיקה מדהימה ואוכלוסיה מוחלשת שצריכה אותנו. אנחנו בקשרים מאוד טובים איתם, אנחנו חיים ביחד ומביאים את השכונה למקומות חדשים ולכן הסיטואציה הפתיעה אותנו כל כך. מאות נערים וגברים בעידוד האמהות הלכו והשחיתו את כל מה שיש כאן".
"נמאס שאין משילות ואין הרתעה, ואתמול זה כבר לא תסכול, זה כבר פחד. אני מקווה שיבואו כאן יחידות ויטפלו במי שעשה את זה. הכול מצולם ונעשה בפנים גלויות. לא יתכן שזוג עם ילד או עם חמישה ילדים יגור כאן בפחד".