פרעות האויב הערבי בכל רחבי הארץ בימים האחרונים הן יום הכיפורים של אשליית הדו-קיום המלאכותית שהתפתחה כאן.
פסגת האשליה הזו מצאה את ביטויה בנאום ארבעת השבטים האומלל של הנשיא רבלין. הנאום הזה שיקף בלבול ערכי עצוב, אבל כעת מתברר עד כמה הוא, ומה שעומד מאחוריו, גם מסוכנים קיומית למדינת ישראל ולעם היהודי.
קונספציה. זו מילת המפתח.
אותה הקונספציה שהכשילה אותנו אז לפני מלחמת יום הכיפורים, היא אותה קונספציה שמכשילה אותנו עכשיו מול חמאס מעזה ומקופלת בסיסמאות השקריות שבהן אנחנו מנסים לשכנע את עצמנו ש "חמאס מורתע" ו"חמאס לא רוצה הסלמה", והיא אותה קונספציה שמעוורת את עינינו מלראות את העוינות והאויבות של רבים מערביי ישראל. אותה קונספציה שלא נותנת לנו להאמין שמה שאנחנו רואים בימים האחרונים זה שילוב של אנטישמיות ושנאת ישראל עם תרבות אלימה וברברית של הערבים.
קונספציה היא תופעה פסיכולוגית, תוצר של עמדה נפשית שמאוד רוצה להאמין בנכונות תרחיש מסויים ומעוורת את העיניים מלראות את האמת ההפוכה. ולכן היא מסוכנת.
העם היהודי הוא עם שוחר שלום, מוסרי ואוהב אדם ועולם. עם שחותר לתיקון עולם, להרמוניה ולעולם טוב של אחווה. "רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים". אנחנו כל כך רוצים שהמציאות תהיה כזו ושהסובבים אותנו ישלבו איתנו ידיים כדי להגשים את חזון הנביאים של "וגר זאב עם כבש". אנחנו כל כל כוספים למציאות הזו, שאנחנו משכנעים את עצמנו שזה המצב למרות שהמציאות הפוכה לחלוטין. אנחנו מדמיינים "חברה ישראלית" אוטופית ללא הבדלי דת או גזע, בונים את המסגרות המדיניות שלנו (חוקים, מוסכמות חברתיות ועוד) כאילו זו המציאות שאנחנו חיים בה ולה הם צריכים לתת מענה, ואונסים את המציאות לדימיונות שלנו.
שנים אנחנו מנסים לשכנע את עצמנו שערביי ישראל התאזרחו, שהם זנחו את שאיפותיהם הלאומיות או לפחות את התקווה לממש אותן. שנים אנחנו טומנים את ראשינו בחול כמו בת יענה מול עוד ועוד סימנים שמעידים את ההיפך, ומשכנעים את עצמנו שהכל עניין אזרחי של קצת קיפוח וחוסר בתשתיות. שאם רק נבוא לקראת וניתן עוד קצת, ונכיל, ונגלה הבנה, אז יהיה כאן דו קיום בר קיימא...
וכשזו הקונספציה שאנחנו שקועים בה, ומהסים בתקיפות כל מי שמנסה להעיר אותנו מהחלום המתוק הזה אל המציאות האמיתית, אנחנו לא מעלים בדעתנו שפרעות ומהומות כאלה עלולים להתרחש ולא נערכים אליהן. לא מעשית ולא מנטלית.
אין בשום מקום במדינת ישראל תרחיש ייחוס למהומות כמו שראינו בימים האחרונים. ממילא אין תכניות מגירה ופקודות והיערכות לאיך מתמודדים איתן. גם היום, אחרי ימים ושבועות, המשטרה, וכך גם הדרג הפוליטי, עדיין מגדירים את האירועים כאירועי מחאה שיצאו קצת משליטה. גם היום, אחרי הלילה שעברנו בלוד ובערים נוספות, ההנהגה שלנו לא מסוגלת לקרוא לילד בשמו, להודות שמדובר באזרחי אויב, גיס חמישי שמתייצב לצד האויבים מבחוץ ומסייע להם מבפנים בשעת מלחמה. שזו עוד זירה משלל זירות המלחמה שאנחנו נדרשים לנהל.
אין הפנמה מנטלית ומילא אין הפנמה מעשית. לכן עוד לא מכניסים כוחות צבא, לא מטילים עוצר, ולא משנים את הוראות הפתיחה באש.
וכשמנסים להתמודד עם אירועי לחימה מהסוג הזה כמו שמתמודדים עם הפרות סדר אזרחיות אין סיכוי להצליח. משטרת ישראל כגוף אזרחי אינה בנויה לנהל אירועים מלחמתיים כאלה. התוצאה הטבעית היא משטרה שמגיבה לאט מידי ומאוחר מידי וחלש מידי, ורחובות שלמים של פוגרומים, והשחתת רכוש והשלטת טרור ופחד. ואזרחים שמחכים זמן רב מידי למענה משטרתי ונותרים חסרי הגנה. וכבישים חסומים בצפון ובדרום וחצי מדינה משותקת. וקצינים זחוחים שמתרברבים בתקשורת על "המשטרה הערוכה" בניתוק שקשה להסביר אותו מהמציאות האמיתית.
קראתי היום בהודעת היועמ"ש שהוא איפשר הכנסת כוחות צבא כדי להשליט סדר בערים המעורבות והמפכ"ל הוא זה שדרש להסתפק בפלוגות מג"ב. עם כל הכבוד, זו לא החלטת מפכ"ל. ראש הממשלה והשר לבט"פ היו צריכים להחליט להכניס כוחות צה"ל ולכפות את זה על המפכ"ל. זה עניין טקטי אבל בעיקר תודעתי. וכשהתודעה היתה משתנה כל ההתנהלות היתה אחרת. אחרת מול הפורעים ואחרת מול יהודים שעומדים להגן על עצמם, על חייהם ועל רכושם. אם נישאר תחת הקונספציה שמדובר בהפרות סדר אזרחיות כתבי האישום שיוגשו, אם בכלל, נגד הפורעים לא יכללו סעיפי טרור והם יצאו עם עונשים קלים - אם בכלל, הקורבנות לא יפוצו על ידי מס רכוש כי לא מדובר בפעולות איבה אלא באירועים פליליים "רגילים", ועוד ועוד.
ועכשיו, קחו את מהומות הימים האחרונים ודמיינו אותם חלילה תוך כדי מלחמה כוללת שלנו בצפון ובדרום, כשגייס חמישי אלים, ברברי ונוטף שנאה ואנטישמיות, מחומש היטב בכמויות עצומות של נשק, פושט על ערי ישראל, ישוביה ושכונותיה וכבישיה, מציתים ומחריבים כמו בימים האחרונים, אבל אז הולכים עוד צעד קדימה וגם טובחים, אונסים ורוצחים חלילה יהודים תמימים, כמו שהם עשו במאורעות תרפ"ט. לא היינו רחוקים מזה הלילה בלוד. אם נשתחרר מהקונספציה ונקשיב למה שהם אומרים ממש בימים האלה, התרחיש הזה הוא הכי ריאלי שיש.
ואם לא נהיה מוכנים לכך מנטלית ומעשית ייקח שעות לכוחות המשטרה להגיע, וישובים ושכונות ישארו נצורים ויצטרכו להגן על עצמם ולהחזיק מעמד לבד במשך שעות כמו בימי טרום המדינה עד להגעת כוחות שיטור או צבא, והמון המון אזרחים ישראלים ישחטו ויישרפו חלילה, עד שמישהו יתעשת וישלח טנקים ומסוקי קרב לבלום את הפורעים.
סליחה על הדיכאון, אבל לזה אנחנו חייבים להיערך. זה חייב להיות תרחיש הייחוס, אותו צריך לפרוט לפרוטות אופרטיביות, ואליו צריך לגבש תכניות מבצעיות ותרגולות. בדיוק כמו מול כל חזית וכל איום ביטחוני קיומי אחר שמתרגש עלינו.
וזה לא סותר בכי הוא זה יחס אזרחי לערביי ישראל כל עוד זה לא קורה. כן, היחס הדואלי הזה קשה ומורכב, אבל המציאות שלנו בארץ ישראל קשה ומורכבת כבר מאה שנה. ערביי ישראל הם אזרחים שווי זכויות שחייבים להיות גם שווי חובות. אפשר וצריך לטפל בחינוך, ובתשתיות, וברווחה, ובעוני ולקדם אותם כמו את כל מדינת ישראל. אבל לדעת שחוץ מזה שהם אזרחים שלנו הם חלק מאומה שהיא אויב שלנו, ושברגע האמת, ברגע שתהיה להם הזדמנות הם יתהפכו עלינו ויתייצבו נגדנו עם הצד השני בדיוק כמו בימים האחרונים. ואם אנחנו חפצי חיים אנחנו חייבים להשתחרר מהקונספציה ולהיות ערוכים לזה.
אה, וכן, אם ברגע האמת הם בצד של האויב אז גם לא להיות תלויים בהם ולא להקים איתם ממשלה.