"המורים היו העוגן והחוסן של התלמידים"

חודש תמים חלף מאז חזרה מערכת החינוך במדינת ישראל לפעילות כמעט סדירה, לראשונה מאז תחילת הקורונה. ההסתגלות המהירה לכיתות הרגילות וללימוד הפרונטלי התקבלה בטבעיות רבה, באופן שקשה להאמין שעד לא כל כך מזמן הלימודים התקיימו באופן קצת אחר, אם בכלל. אומנם ישנם עדיין מוסדות חינוך בודדים שמתמודדים מדי פעם עם תלמידים חולים ומבודדים שגורמים ללמידה מקוונת, אך בהחלט ניתן כבר להסתכל במבט לאחור על השנה החולפת ולהתחיל לסכם את התקופה המאתגרת.

"אין ספק שתקופת הקורונה הייתה מורכבת ומאתגרת לכולם, גם לתלמידים, להורים ולשאר האזרחים, אך בפרט לצוותי ההוראה", פותחת יפה בן דוד, מזכ"לית הסתדרות המורים. "בל נשכח שצוותי ההוראה היו רגילים לעבוד בפורמט אחד - בכיתה הפרונטלית הרגילה. פתאום ביום בהיר סגרו את בתי הספר וביקשו מהם לעבור ללמד בזום. מי הכיר את הזום? מי שמע על הזום? למרות זאת, כל צוותי ההוראה התגייסו כדי לתת את המענה ועמלו רבות כדי להתמקצע".

לדבריה, התמיכה מהמערכת למורים בסיוע במעבר החד הייתה קלושה ביותר. "אף אחד לא סיפק להם את האמצעים, אף אחד לא סיפק להם את המחשבים כדי ללמד מרחוק. את הכול הם קנו מכספם והכול בא מאיתם. בתקופה כל כך קצרה - הם יצרו יש מאין. הם היו צריכים לשנות את המציאות הקיימת ולהתרגל למציאות אחרת לגמרי. זה לא קרה בשום מקום, רק אצל צוותי החינוך.

"המורים הנכיחו את עצמם לתוך בתי התלמידים, עד כדי כך שהיו הורים שהקשיבו לשיעורים ואפילו חילקו ציונים, 'איזה שיעור מעניין', חלק מהם גם שאלו שאלות. ההורים ראו את המסירות של המורים, שהם לא ויתרו על אף ילד בתקופת הקורונה, עד כדי כך שצוותי החינוך גילו קרוב ל־70,000 מקרי מצוקות של הורים שנקלעו למצב כלכלי קשה", היא מגלה. "הם ידעו עוד לפני, אבל גם מי התווסף בעקבות המצב, בעקבות השיח הפתוח שהיה להם עם התלמידים, מהלב השומע של צוותי החינוך אל התלמידים, והעבירו את הנתונים למשרד החינוך ולמי שהיה צריך. צוותי החינוך נתנו עבודה לשם שמיים, עם כל המסירות והנשמה היתרה שלהם. מגיעות להם כל התודות והברכות על שהיו העוגן והחוסן של התלמידים בתקופה הקשה הזאת. בפרט החוסן הרגשי והנפשי".

"גם לילדים היה קשה להתרגל, כי גם הם לא היו רגילים ללמידה מרחוק", מודה בן דוד. "היו לא מעט מקרים שבהם המורים והגננות הלכו לבתים של התלמידים כדי ללמד אותם שימוש נכון בלמידה המקוונת, מתוך רצון טוב שהם יוכלו ללמוד. המורים עשו את המרב שיכלו בנתונים הללו. ראינו שכאשר התלמידים חזרו לבתי הספר, הפערים הלימודים לא היו גדולים כל כך. נכון שהיו מקצועות כמו מתמטיקה ואנגלית, שבהם היו פערים קצת יותר גדולים, אבל בסך הכול - תומכי ההוראה, בפרט בבתי הספר היסודיים, סייעו מאוד".

קפסולות פורצות דרך

אחת המגבלות שנכפו על מערכת החינוך בתקופת הקורונה הייתה חלוקת הכיתות לקפסולות. באופן אירוני, דווקא החלוקה הזו היא שסייעה לתלמידים לצלוח את התקופה בהצלחה. "אם יש משהו שצריך ללמוד מתקופת הקורונה ולהשאיר אותו גם הלאה - אלו הן הכיתות הקטנות בחטיבות הביניים ובבתי הספר היסודיים. אם נשכיל להשאיר אותן, המערכת פשוט תפרוץ קדימה", היא מבקשת.

עניין נוסף שהורגש בצורה בולטת בשנה האחרונה הוא היצירתיות שעובדי ההוראה נדרשו לה. גם אותה מבקשת בן דוד לשמר הלאה. "בתקופת הקורונה ראינו שברגע שנותנים למורים ולגננות את היצירתיות ואת היד החופשית לפרוץ, הם ממנפים את המערכת ומגלים את היצירתיות. ביומיום משרד החינוך קובע את המדיניות ואת התוכניות, מה ללמד ואיך ללמד. איך המורה יכול להיות יצירתי כשמכתיבים לו הכול? לעומת זאת, בתקופת הקורונה כמעט לא היה ניתן ליישם את המתווים של משרד החינוך, כך שהמנהלים והסגנים נאלצו לשחק עם המתווים והלכו בין הטיפות כדי לזרום עם המערכת.

"צריך ללמוד דברים מהקורונה, לקחת אותם ולהשתמש בהם. משרד החינוך צריך לקבוע את המדיניות, מה ללמוד ומה היעדים, אבל מה ללמד ואיך ללמד - צריך לתת לצוותי החינוך להחליט, הם יודעים הכי טוב ויעשו את זה הכי טוב שאפשר, רק שיאשרו להם את האוטונומיה הנחוצה. מדברים כל הזמן על גמישות ניהולית, ולא נותנים להם אותה. זה כמו שיגידו לרקדן לרקוד כאשר ידיו ורגליו קשורות. תנו להם, הם יודעים לעשות את זה טוב יותר מכל אחד אחר".

על אף היצירתיות המבורכת של המורים, חשוב לבן דוד להדגיש כי אין חולק על כך שהלימודים הפרונטליים הם הלימודים המיטביים, שצריך למצוא בהם את שביל הזהב. "יש חשיבות גדולה מאוד ללימודים פרונטליים ולקשר הישיר בין המורה או הגננת עם הילד. אין מה להשוות בין הלמידה הפרונטלית ללמידה מרחוק. אבל יחד עם זאת, החינוך חייב ללכת קדימה, אסור להחזיר את מה שהיה. תקופת הקורונה אומרת לנו: בואו תסתכלו על המערכת בצורה אחרת. בואו תיתנו את האוטונומיה הניהולית. תנו את הכיתות הקטנות, לא צריך מבנים. אפשר ללמוד בצורה אחרת. לא חייבים ללמוד בכיתה. ראינו בקורונה שלמדו במרחבים הפתוחים, למדו במרחבי בית הספר, והלימודים היו טובים מאוד".

מעמד המורים השתפר בתקופת הקורונה?

"התחזק", היא קובעת ללא היסוס, "מהסיבה הפשוטה שסוף סוף הבינו את העבודה הקשה של המורים. סוף סוף ראו את ההשקעה ואת המסירות. ההורים ישבו עם הילדים שלהם וראו את הקשיים, וראו כמה צוותי החינוך עושים את המרב כדי לסייע לילדים. צוותי החינוך היו העוגן בתקופה הזאת. גם הנפשי וגם הרגשי וגם הלימודי. גם לפני כן ההורים העריכו את צוותי ההוראה על העבודה שלהם, אבל בקורונה זה הלך והתעצם, וכמובן שיש עוד הרבה מה לעשות למען מעמד עובדי ההוראה".

השכר הוא חלק מהמעמד

לדבריה, ההערכה הרבה שלה זוכים המורים אינה באה לידי ביטוי בתנאי העבודה שלהם ובשכר שהם מקבלים. "אנחנו רחוקים מאוד ממה שקורה בשאר מדינות ה־OECD. שם ממוצע מספר הילדים בכיתה הוא 21, ואילו בישראל הממוצע הוא 27 ילדים בכיתה. שעות הלמידה הפרונטליות אצלנו הן 74 אחוזים, לעומת 53 אחוזים במדינות ה־OECD ו־55 אחוזים באירופה. יש גם פערים בשכרם של עובדי ההוראה בפועל: במדינות ה־OECD השכר גבוה הרבה יותר מאשר הממוצע בישראל. בין היתר, הפער בין השכר ההתחלתי לשכר הממוצע הוא 36 אחוזים. בחטיבות הביניים הוא 44 אחוזים. זאת אחת הסיבות לכך שטובי אנשי החינוך עוזבים את המערכת בחמש השנים הראשונות, ורבים אחרים כלל לא חושבים ללמוד את התחום ולעסוק בו. תראו כמה מורים חסרים. יש מחסור גדול באנשי חינוך. אף אחד לא נותן את הדעת על כך".

מלבד השכר ההתחלתי הנמוך של מורה בתחילת דרכו, גם אחוזי המשרה קטנים יחסית לשוק העבודה. "פחות מ־60% מעובדי ההוראה עובדים ב־100% משרה. כלומר, כ־40% מאנשי החינוך עובדים במשרה חלקית בלבד. השכר של עובדי ההוראה חייב להגיע לשכר הממוצע במשק בתוך 3 שנים. השכר ההתחלתי במשרה מלאה צריך לעמוד על 9,000 ש"ח לפחות. שכל מי שנקלט במערכת החינוך, ייקלט במשרה מלאה ולא בחלקיות. לא מספיק שהשכר נמוך, גם המשרה היא חלקית. איך הם יכלכלו את עצמם? זה לא הגיוני".

בנוסף, בן דוד קובלת על כך שבמקום שהעיסוק של מנהלים יהיה בחינוך, הם מכלים את זמנם בטופסולוגיה. "במקום שהכסף של משרד החינוך יושקע בתלמידים, חלק מהתקציבים מופנים לכל מנגנוני הבקרה. למה בתי הספר צריכים להתעסק עם כל מיני קבלני משנה שאחראים על הבקרות וטפסים שאף אחד לא יודע מה עושים איתם? אף אחד לא אומר להם שלפי הטפסים שהם מילאו, צריך לעשות ככה או אחרת, אבל כל היום משגעים אותם למלא טופס אחרי טופס. כל הזמן שלהם הולך רק על הטפסים. אם פעם התלמיד והמורה היו במרכז - היום אלו הטפסים. חייבים לטפל בזה", היא אומרת בנחרצות.

מה דעתך על ההצעות להארכת שנת הלימודים הנוכחית ודחיית תחילת שנת הלימודים הבאה?

"הניסיון החוזר ונשנה להפחית את ימי החופשה של עובדי ההוראה הוא עקר וחסר טעם. ימי החופשה הכרחיים עבורם. צוותי החינוך עובדים כל כך קשה, זה הזמן היחיד שיש להם לאגור כוחות. בחופשת הקיץ המנהלים לא יוצאים, הסגנים לא יוצאים, כי הם כבר צריכים להכין את השנה הבאה. גם עובדי ההוראה נשארים מעבר למה שהם צריכים. לכן צריך להכין תוכנית ברורה לבתי הספר של החגים והחופשות - עם חוגי העשרה, בדומה למדינות המערב. שיהיה ברור אחת ולתמיד איך המערכת פועלת. מדובר בסוכות, חנוכה, פסח וחופשת הקיץ. החגים לא נופלים מהשמיים. הם ידועים ומגיעים כל שנה באותן תקופות. צריך להכין תוכנית סדורה ולעגן את התקציב הזה מתקציב המדינה, כך שלאלה שעובדים כל הזמן יהיה פתרון לילדיהם. אם משאירים את ההורים כך, הם לא יודעים מה לעשות עם הילדים שלהם בחופשים, ומפילים את התיק על עובדי ההוראה", היא מתריעה.

"אם אנחנו רוצים מורים איכותיים, צריכים לתת להם את התנאים הללו. אי אפשר להיות מורה איכותי כשמרגישים חנוקים. החופש נועד כדי להחליף כוחות. אני רוצה לראות את כל אלה שמדברים, נכנסים לכיתה עם 35 או 40 ילדים. נראה כמה זמן הם יחזיקו מעמד. זה המקצוע הכי שוחק. אני לא מכירה מקצוע יותר שוחק ממקצוע ההוראה".

מצד שני, באיזה עוד מקצוע יש כל כך הרבה ימי חופשה?

"לכל אחד ישנם תנאי העבודה שלו. עם כל הכבוד - נושא החופשות מעוגן בהסכם. אזרחי המדינה צריכים להתעורר ולהבין שהמצב בחו"ל לא כמו פה. במדינות המפותחות יש להורים הרבה יותר ימי חופשה מאשר בישראל. אנחנו רגילים לעבוד כמו משוגעים ולא לעצור לנוח. אין סיבה שלא נהיה דומים למדינות ה־OECD גם בזה. אי אפשר לתקן עוולה בעוולה. אם יש מעט מדי ימי חופשה במשק - או שצריך להוסיף, או שצריך למצוא פתרונות יצירתיים לילדים, שלא באים על חשבון עובדי ההוראה. אנחנו רוצים מורים טובים ואיכותיים, וחופשות הן חלק מהתנאים שהם זכאים להם. כל אלה שמדברים פשוט לא יודעים מה זאת מערכת החינוך. הכי פשוט זה להגיד להוריד ימי חופשה, אבל אף אחד לא מסתכל על מהות העבודה וכל ההכנה מסביב, כמה המורים עובדים קשה. חייבים לאפשר להם להתרענן".

שנת הלימודים תשפ"ב תתחיל כמה ימים לפני ראש השנה, כך שלא יהיה ממש רצף לימודי עד אחרי החגים. לא כדאי לתזמן אותה קצת אחרת?

"כרגע לא יהיה שום שינוי. מה שהיה הוא מה שימשיך להיות. יש הסכמים ולא משנים אותם. זה מה שנקבע מקדמת דנא. הייתה שנה אחת שהקדימו את תחילת שנת הלימודים בשלושה ימים, זה עשה קטסטרופה. משרד החינוך לא ידע איך להתנהל מבחינת תשלום שכר למורים ויצר כאוס אחד גדול לעובדי ההוראה, עד שיותר לא חזרו על זה. המערכת לא בנויה לשינויים כאלה".

מפחדת רק מבורא עולם

בתחילת תקופת הקורונה התראיינה בן דוד בחדשות 12, שם טענה שעובדי ההוראה הם הראשונים שנכנסו תחת האלונקה עם תחילת המשבר. בעקבות אותו ריאיון היא חוותה לא מעט התקפות תקשורתיות שטענו כנגדה כי עובדי ההוראה היו הראשונים לשמור על השכר שלהם במלואו בזמן שהמשק כולו עבר זעזוע, וזאת למרות שתפוקת העבודה שלהם ירדה.

"איש ציבור צריך לדעת שיתקפו אותו בצורה כזאת או אחרת. מסלול הקריירה שלי, יחד עם החינוך שקיבלתי מבית הוריי, הכשירו אותי לתפקיד ולעמידה תחת מתקפות גם בתקופת הקורונה", היא אומרת במבט לאחור. "אני לא צריכה לחשוש מאף אחד, אני מפחדת רק מבורא עולם. אני נלחמת בשביל הצדק ומתנגדת לכל העליהום שנעשה כלפי עובדי ציבור ובפרט עובדי הוראה. ההתנהלות הזאת מונעת מאנשים טובים להיכנס למערכת. אני לא מתרגשת ולא מסתכלת על הצקצוקים למיניהם. יש לי דרך, יש לי חזון ויש לי יעדים, ואני הולכת איתם עד הסוף".

אגב, מה דעתך על הדמות שלך בתוכנית 'ארץ נהדרת'?

"'ארץ נהדרת' היא תוכנית סאטירה שמקצינה את התכונות של כל דמות, לטוב ולרע. חשוב שגם בתוכנית סאטירה שכזאת יתייחסו לעובדי ההוראה ולהסתדרות המורים. הילדים והנכדים שלי צוחקים איתי על זה. אפילו החברות שלי. אני רק מבקשת להזכיר ליוצרי התוכנית שאני אישה מסורתית שלא לובשת מכנסיים וגם לא מעשנת".

יפה בן דוד (55) נשואה למשה, בוגר ישיבת כפר מימון, אם לארבעה ילדים וסבתא לארבעה נכדים, מתגוררת כיום בקריית גת. היא גדלה במושב נועם שבחבל לכיש בבית דתי והתחנכה במסגרות דתיות, בוגרת קיבוץ סעד, הייתה עתודאית ומדריכת כושר קרבי בצה"ל. גם ילדיה בוגרי מסגרות דתיות: הבנים בוגרי ישיבה תיכונית ותיכון גרוס בקריית גת, הבת הגדולה למדה בתיכון דתי, והבת הקטנה למדה באולפנת גוש קטיף בניצן.

"גדלתי במשפחה מאוד ערכית של נתינה, אהבת האדם והאדמה, בית ציוני. אצלנו הערכיות הייתה חשובה, לא החומריות. כל הזמן ההורים שלי חינכו אותי להיות עם החלשים ולא עם החזקים. אמרו לי: החזקים אולי ירצו אותך כקישוט, אבל צריך להיות עם הצדק והאמת ולא לפחד. לפחד רק מאחד - בורא העולם. אמא שלי זיכרונה לברכה תמיד אמרה לי: תבטחי באחד ולא תפחדי מאף אחד. כך אני הולכת, זו הדרך שבה התחנכתי והדרך שבה אני הולכת. אני מאמינה מאוד במסורת ישראל וגם בפלורליזם חינוכי. הציטוט מספר משלי 'חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ, גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה' מאוד מדבר אליי".

רק להקשיב

בתחילת חודש יוני ייערכו בחירות להסתדרות המורים, כשברקע הדברים צפויים להיפתח הדיונים על הסכם קיבוצי חדש שילווה את 120,000 חברות וחברי הסתדרות המורים בשנים הקרובות. האתגרים שיעמדו בפני בן דוד אם תיבחר שוב יהיו אולי גדולים מתמיד, נוכח משא ומתן קשוח עם האוצר ושנת קורונה רצופת מאבקים.

גם היום, שנה אחרי, היא עומדת מאחורי דבריה כי עובדי ההוראה יחד עם הסתדרות המורים היו המבוגר האחראי. "דווקא בתחילת המשבר פחות הבינו את זה. ככל שהזמן עבר, הדבר השתנה. בהתחלה התקיפו אותי, אבל בהמשך אמרו, 'בואו נקשיב לה, אולי היא באמת צודקת?'".

היו קולות של מורים שהיו מוכנים להתפשר?

"היו מעטים מאוד. הם הסתכלו רק על הפן האישי שלהם ולא על ההשלכות הרחבות. הרוב תמך ועמד מאחורי. צריך לעשות הפרדה בין הרמה האישית לרמה המקצועית. כאן התערבבו היוצרות".

לדבריה, אנשי הסתדרות המורים הם אנשי שטח. לו היו מקשיבים להם מראש, יכול להיות שהיו יכולים למנוע טעויות עתידיות במהלך הקורונה. כך למשל, "לקראת תחילת שנת הלימודים הנוכחית, התרענו שלא לפתוח את שנת הלימודים במתכונת הקיימת. היה עליהום גדול מאוד בעניין הזה, אבל אחרי שבועיים נסגרו כל המסגרות מפני שלא הייתה חלוקה לקפסולות. אחר כך התרענו על תחלואה במוסדות הלימוד המהווה סכנה לעובדי הוראה וסיכון לילדים. שוב היה עליהום גדול. אחרי שלושה שבועות כולם התיישרו בהתאם.

"הצגנו את הבעיות עוד לפני. תפתחו כיתות קטנות - לא הקשיבו לנו. רק אחרי שסגרו אמרו נכון, צריך כיתות קטנות. התלוננו שיש תחלואה גבוהה - אמרו מה פתאום. ואז התחלואה עלתה ושוב סגרו", היא מזכירה. "גם בנושא החיסונים - לא רצו לחסן את עובדי ההוראה ראשונים. התחלנו להילחם והיינו צריכים להכריז על סכסוך עבודה כדי שייתנו להם עדיפות. אחר כך אמרו שהמורים לא מתחסנים והוכחנו שהמורים כן מתחסנים, ואז שוב הודו שצדקנו.

"אני מסיירת כל הזמן בשטח, שומעת את המורים והגננות ורואה את ההשקעה. אני משקפת את האמת, ומראה אותה בפרצוף של מי שצריך. זה לא נעים לאנשים לראות את האמת. אבל אני לא מכירה דרך אחרת. אני לא מתייפייפת ואני הולכת עם הדרך שלי, מאמינה שצריך לחזק את מעמדם של עובדי ההוראה ולתת להם שכר טוב, כי שכר הוא ביטוי למעמד. מדינת ישראל זכתה באיכות של עובדי הוראה מצוינים שנותנים את הלב במסירות גם בתקופת הקורונה".

במהלך סיוריה היא נתקלה בלא מעט סיפורים על מורים שראו משפחות שאין להן, וגייסו כספים או קנו מכספם מצרכי מזון וכל מה שהיה צריך לאותן משפחות. "ראינו מורים שהלכו לבתים של הילדים כדי ללמד אותם, כי הם לא הסתדרו עם הפעלת המחשב. מורים שבאו לבית הספר ופתחו את בית הספר במיוחד כדי ללמד תלמיד או שניים כי היה להם קשה ללמוד דרך הזום. מי עוד עשה דבר כזה? מי עוד עזב את הילדים שלו? זאת המסירות, זאת הנשמה של צוותי החינוך. מגיעה להם מלוא התודה. יחד עם התודה מגיעה להם הוקרה, וההוקרה מתבטאת לא רק בדיבורים אלא גם בשכר. אם אנחנו רוצים שמיטב בנינו ובנותינו יגיע למערכת החינוך, בשביל זה צריך לשלם. אם נשלם פחות, נקבל פחות. אנחנו רוצים לשלם יותר כדי לקבל את הטוב ביותר".

באחד הסיורים, אחד התלמידים שיתף אותה כי לא רצה לשבת ללמוד ולהדליק מצלמה, אבל המורה שלו ביקשה שיגיע לבית הספר. "היא הגיעה לשם באופן מיוחד, ישבה ולמדה איתו ואמרה לו שאם מחר הוא לא יפתח מצלמה, היא שוב תיאלץ להגיע. התלמיד התרגש ממסירותה של המורה והבטיח לה שלמחרת הוא יפתח מצלמה וילמד היטב. ואכן, למחרת הוא נכח עם מצלמה פתוחה והקשיב לכל השיעורים. חימם לו את הלב שהמורה לא ויתרה עליו. הוא היה יכול להגיד שזה לא מעניין, אבל המורה לא ויתרה עליו, עזבה את הילדים שלה והגיעה לבית הספר. הילד כל כך העריך את זה שהיה אכפת לה ממנו.

"ראיתי המון בתי ספר שהתלמידים אומרים: 'המורים לא ויתרו עלינו ונלחמו בשבילנו'. זה דבר נפלא. הגננות שהלכו עם חוברות לבתים, השאירו בפתח הבית ואמרו להורים: תנו לילדים לעבוד, שעשו מסיבות פיג'מות בערבים או קבלות שבת בימי שישי אחר הצהריים, בימי הולדת הלכו וחילקו מתנות יום הולדת לילדים. אלה דברים שחיזקו את הקשר בין המורים לתלמידים וגם להורים. זה חימם לבבות. כאשר המורים חזרו לבתי הספר, איזו שמחה זאת הייתה, איך ההורים קיבלו אותם בהתרגשות. כמה הודו להם. ללא ספק, זה אומר הכול".