בתקופה האחרונה שמעתי את גדי טאוב מפרשן את הציונות הדתית. כיצד זה קרה, הוא שאל, שמכל אגפי הימין דווקא הציונות הדתית נופלת לזרועותיו של השמאל? תשובתו הייתה שהציונות הדתית כמהה מאז ומתמיד לחיבוק של האליטות מהשמאל, שיעניקו לה לגיטימציה, שיגידו שגם היא טובה, גם היא רצויה, גם היא ראויה לבוא בקהל הנאור.
פרשנות זו נסמכת על תופעה חברתית ידועה, שהתקיימה בעשורים הראשונים למדינה. גם בציונות הדתית של היום יש אנשים שאפשר לייחס להם את התסמונת הזאת. אבל רבים אחרים מקרבנו כבר השתחררו ממנה. ועדיין, חלקם מושיטים יד למחנה האחר ובודקים אפשרות לשתף איתו פעולה. ההסבר לכך נעוץ בחינוך שקיבלנו מרבותינו, שהעלה על נס את אחדות ישראל, את הדאגה לכל יהודי באשר הוא, את מימרת חז"ל "ישראל – אף על פי שחטא, ישראל הוא". גם אם גדי טאוב מוכן לוותר על חבריו לדרך משכבר הימים, אנחנו לא מוותרים על אף יהודי. האומנם?
בשבועיים האחרונים אני קורא ושומע הררי מילים שמנוסחות על ידי אנשים מקרב מחננו בגנות ההליכה לאחדות. בכולן חוזרת ונשמעת הדאגה לימין – לאחדותו, לכוחו, לעתידו. כל מהלך פוליטי נמדד על פי השאלה מה הוא יעשה לימין. בטקסטים הללו כמעט שלא מצאתי את המילים "עם ישראל". מה אני לומד מזה? ש"עם ישראל" נמצא בטווח שבין איתמר בן־גביר לגדעון סער.
לרוב הכותבים והדוברים – ברשתות, באולפנים וברחוב – לא היה פתרון ריאלי למצב הסבוך. חלקם אף הודו בכך. "נלך למערכת בחירות חמישית ונקווה לטוב", הם אמרו. ומה יהיה עם המדינה, שבכל יום שעובר היא פחות מתפקדת? יהיה רע, אבל עוד יותר רע יהיה עם השמאל. ומה למדתי מזה? שעדיף לחיות כאן בלי מדינה מאשר במדינה תחת שלטון השמאל.
כיצד זה קרה לנו? כשחפרתי במילים הכאובות שקראתי – הבנתי. פעם אחר פעם חזרו המילים "אוסלו" ו"ההתנתקות". בסוף, הכול חוזר לשם. לימים הנוראים שבהם התעללו בנו ללא רחם, השפילו אותנו עם מידה לא מבוטלת של שמחה לאיד. ואם כל זה לא הספיק, בשנים האחרונות הפרקליטות רודפת את נבחרינו, את ראש המחנה שלנו. אנחנו כציבור חיים בפוסט־טראומה. כל הושטת יד למי שאינו שייך לימין נתפסת בעינינו כבגידה, כאילו משיבים הביתה את האב שהתעלל בנו הילדים, כנתינת נשק ביד מבקשי נפשנו. אנחנו פשוט מפחדים, חרדים שמא תסריט האימים ישוב ויתרחש. וזאת למרות שבאף ממשלה שהייתה קמה בשותפות עם השמאל לא היה לשמאל מספיק כוח פוליטי כדי להוציא לפועל את הרצונות שלו שמנוגדים לשלנו.
אין מוצדק מהפחד הזה. גם אני פוחד. גם אני יודע שיש אנשים מהשמאל שמצויים במוקדי כוח שונים, שברגע הראשון שתהיה להם הזדמנות ירמסו את כל היקר לנו, יהרסו את החזון שלנו בלי רחם. אבל מפחד לא נבנים, ועל פוסט־טראומה צריך להתגבר. צריך לזכור שלפי חשבון המנדטים, משמאל לליכוד (מפלגת המרכז הימנית ביותר) נמצא 40 אחוזים מהציבור היהודי בארץ. שלא כולם שם עשויים מעור אחד. שלפיד אינו ניצן הורוביץ וגנץ אינו מרב מיכאלי. שלפיד של ימי הגירוש, שצהל על תבוסתנו, אינו לפיד של היום. כן, אפשר לנסות להקשיב לו ולהאמין למילים שהוא אומר.
בעת הזאת, כך נראה, אין היתכנות להקמת ממשלת אחדות. ממשלה כזאת תיאלץ לכלול את השמאל הקיצוני ולהישען על קולות המפלגות הערביות. אילו רק חלק ממפלגות הימין, ובהן המפלגות החרדיות, היו מוכנות להצטרף לבנט ולסער ולשלב ידיים עם מפלגות המרכז – לא היה צורך במפלגות הללו. אינני יודע מה צופן העתיד. אבל אם הוא יביא איתו את האפשרות לכונן ממשלה שוויונית בין הימין למרכז – אסור לנו לדחות אותה לטובת "ממשלת ימין על מלא".
ממשלה כזאת תהיה טובה לימין, לא לעם ישראל. עם ישראל הוא גדול ורב מהימין, והוא צריך להיבנות מכל חלקיו. ומה שהוא צריך עכשיו יותר מהכול זה אהבה ושלום בבית. בלי זה לא תהיה לנו תקומה כאן, בארץ אבותינו. אז נכון שאנחנו החלשים, שאותנו מתקיפים וכמעט כל הכוח במדינה נמצא בידי יריבינו. אבל הבה נלך בדרכו של מנחם בגין, שעל סיפון ספינתו הטובעת מפגיעת פגזי המחנה היריב הורה לאנשיו לא להשיב אש. לא תהיה מלחמת אחים. "ולא יהיו עוד לשני גויים ולא יחצו עוד לשתי ממלכות עוד".
ד"ר ארי גייגר מלמד במכללת אורות ישראל, במכללת שאנן ובאוניברסיטת בר אילן