המדרש מסביר שמגילת רות נכתבה כדי "ללמדך כמה שכר טוב לגומלי חסדים" (רות רבה ב, יד). מדרש זה מעלה על נס את מושג החסד כמוקד המגילה. לצד רעיון החסד המדרש מתמקד בשכר הצפוי לגומלי החסדים. אומנם המדרש אינו מזהה במפורש את השכר וגם אינו קובע מי בדיוק גמל חסד במגילה זו. השורש שכ"ר מופיע רק פעם אחת במגילה, כחלק מברכת בועז לרות: "ישלם ה' פועלך ותהי משכורתך שלמה מעם ה' אלוקי ישראל" (רות ב, יב) וכפי שמוסבר בתרגום לארמית לפסוק זה, מעשי החסד של רות אכן מניבים שכר גדול בעבורה – המלוכה.
מעשי החסד של רות כרוכים בהקרבה עצמית. בפרק א' בוחרת רות להישאר לצד חמותה הקשישה והמבודדת, למרות אזהרתה המפורשת של נעמי שצעד זה ימנע ממנה נישואים ותקווה לעתיד. בתחילת פרק ב' רות מוחלת על כבודה ויוצאת לשדה ללקט שיבולים כדרך העניים כדי להמציא מזון לחמותה ולעצמה. בתמונה הפותחת את פרק ג' רות נענית ללא היסוס להוראותיה המפורטות של נעמי ומוכנה לסכן את שמה הטוב ולהתגנב לצידו של בועז השוכב לבדו בלילה בגורן. לבסוף רות מאפשרת לנעמי לקחת את בנה אל חיקה ולהיות אומנתו, עד שהנשים מצהירות, "יולד בן לנעמי!" (רות ד, יז). לכל מעשי החסד של רות יש מכנה משותף: רות מוותרת שוב ושוב על האינטרסים האישיים שלה.
מעניין שהמדרש מציג דווקא מעשה כזה כמודל של חסד. האומנם זהו סוג החסד שהיהדות מבקשת לעודד? האם איוּן מופרז זה של העצמי לצורך מימוש צרכיו של הזולת הוא ההגדרה האידיאלית של החסד, הראויה לשכר כה גדול?
סכנת הכוח המוחלט
לצידו של המדרש המצביע על השכר של החסד כמסר ראשי במגילה, הזוהר מסביר שמגילת רות נכתבה לייחס את זרעו של דוד (זוהר חדש רות כה, ב). אכן, המגילה מספקת את הרקע ליצירת שושלת בית דוד. המגילה פותחת "בימי שפוט השופטים" (א א), תקופה שסופה הכאוטי מוסבר בעובדה שאין מלך בישראל (שופטים יז, ו; יח, א; יט, א; כא, כה), ונגמרת בלידתו של מייסד המלוכה, דוד (ד כב), אשר מבשרת תקופה יציבה יותר של מלוכה שושלתית.
לכאורה זוהי התפתחות מבורכת, אלא שהמקרא מגלה יחס אמביוולנטי כלפי מוסד המלוכה. על אף שספר דברים (פרק י"ז) מציג את מינויו של מלך כציווי, דרישת העם למלך בספר שמואל (שמואל א', פרק ח') מעוררת את זעמם של ה' ושל שמואל.
למרות המחלוקת בין הפרקים, קשה להעלות על הדעת שהמקרא אכן מתנגד למוסד המלוכה. ה' בישר לאברהם וליעקב שמלכים ייצאו מהם (בראשית יז, ו; יז, טז; לה, יא), ולמרות חסרונותיו הגלויים של מוסד המלוכה המובהרים בספרי מלכים נביאים רבים התנבאו על חזון אידיאלי של חידוש המלוכה, ולא פעם דיברו במפורש על בית דוד (למשל ישעיהו ט, ו; יא, א-ה; ירמיהו כג, ה; יחזקאל לז, כד-כה; זכריה ט, ט).
מנקודת מבט מעשית דומה כי מוסד המלוכה הוא השיטה המתאימה ביותר בתקופת התנ"ך להשגת יעדיו הלאומיים של עם ישראל, שהם עילת קיומו. עם ישראל נושא באחריות לא רק לפיתוח יחסים מודעים ובני קיימא עם ה', אלא גם להפצת ידיעת ה' ברחבי העולם. היעדים של עם ישראל מחייבים שלטון ריכוזי יציב וחזק, שלטון שיוכל לגבש אחדות חברתית, ביטחון צבאי, שגשוג כלכלי ויחסים בינלאומיים הסוללים את הדרך להפצת דבר ה' בעולם כולו.
אומנם כינון המלוכה עשוי לחולל גדולות ונצורות, אך טמונה בו גם סכנה. במשטר מלוכני מרוכז כל הכוח בידי אדם אחד. לרשות המלך עומדות כל תשתיות הכוח – מערכות המשפט, הצבא והכספים – ועל כך אמר לורד אקטון את המשפט הידוע: "כוח נוטה להשחית, וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט". תולדות המונרכיות, מימי קדם ועד התקופה המודרנית, מאמתות את התיאוריה שהמלוכה עשויה לגרום להתנהגות עריצה ומושחתת.
מתוך מודעות לסכנה זו קובע התנ"ך אמצעי ביטחון ועקרונות המגבילים את כוחו של המלך ומנחים אותו אל ההכרה שהוא כפוף לשלטונו של ה' (דברים יז, טז–כ). כאמצעי זהירות נוסף סבורים סיפורי המקרא שהמלך אינו יכול לפעול כראוי בלי שיהיה לצידו נביא, שיזכיר למלך שהוא כפוף לה', מסר המיועד לרסן את כוחו האבסולוטי.
תהיה מלך, בטל את עצמך
מגילת רות מביאה נוסחה נוספת שנועדה למנוע ממלכי יהודה לגלוש לשלטון עריצות לנוכח הכוח יוצא הדופן המופקד בידיהם. נוסחה זו היא הסוג המיוחד של חסד הכרוך בביטול עצמי.
בפרק ג' במגילת רות מופיעים ברצף שני מקרים זהים של "קרי ולא כתיב" (מילה הנקראת אך אינה נכתבת). בשני המקרים רות מדברת אל נעמי, ובשני המקרים הקוראים מתבקשים לקרוא את המילה "אֵלַי" אף שאינה כתובה: "ותאמר אליה כל אשר תאמרי (אלי קרי) אעשה" (רות ג, ה). "ותאמר שש השעורים האלה נתן לי כי אמר (אלי קרי) אל תבואי ריקם אל חמותך" (רות ג, יז). הכפלה חריגה זו מאפיינת היטב את דמותה של רות, אשר מוכנה ומזומנה להוציא את עצמה – ואת המילה "אליי" – מתוך דבריה.
מעניין אפוא שמדרש המסביר את שמו של אלימלך מציג אותו כהיפוכה של רות: "ושם האיש אלימלך - שהיה אומר: אליי תבוא מלכות" (רות רבה פרשה ב, ה). בשל השימוש באותה מילה שאפיינה את ביטולה העצמי של רות, מציג המדרש את אלימלך כהיפוכה של רות. על פי המדרש אלימלך רואה במלכות דבר שנועד לשרת את צרכיו שלו (ואולי הוא סבור שהוא ראוי למלוכה מעצם העובדה שנולד לשושלת מלוכה). אשר על כן, הוא אדם שעלול להשתמש לרעה בכוחה של המלוכה. לכן הוא נפסל מלשמש במלוכה, ונעלם מן הספר ומן השושלת המובילה בסופה למלוכה (רות ד, יח-כב). רות, לעומתו, מוציאה את ה"אֵלַי" מתוך משפטיה. לכן היא המועמדת האידיאלית להולדת המלוכה, בשל חוסר האנוכיות הקיצוני שלה.
המגילה אינה מבטיחה שמלכי בית דוד יאמצו בהכרח תכונות אלו, אך רות מציגה מודל התנהגות נאות שמלך ישראל אמור לנהוג על פיו. צאצאיה של רות, המלכים לבית דוד, אמורים לנהוג על פי הדוגמה שמציבה רות: התעלמות מטובתה האישית והתמקדות מלאה בטובת הזולת. מלך שרואה רק את צורכי הזולת ישתמש בכוחות העומדות לרשותו לתועלת החברה ולא לקידום האינטרסים האישיים שלו.
רעיון זה עשוי להסביר את טבעה הבלתי־שגרתי של מידת החסד של רות. אומנם היהדות אינה דורשת מכל אדם התנהגות חפה מאינטרסים אישיים בנוסח רות, אך התנהגות כזו היא הכרח גמור אצל מנהיג. לא זו בלבד שעלינו לצפות להתנהגות כזאת ממנהיגינו, למעשה זהו גם תנאי מוקדם לכינון המלוכה.
כדי שעם ישראל יצליח ליצור חברת המיוסדת על צדק ועל יושר הוא זקוק למלך הנוהג בחסד עד כדי ביטול עצמי. לפיכך מוצגת רות כאם הקדמונית וכמייסדת שושלת המלוכה. רות מנחה את מלכי בית דוד לחסד אלטרואיסטי, המיועד למגר את השחיתות ולהקדיש את המשאבים של המלוכה לשרת את העם בלבד. כך יוצרת מגילת רות מלוכה שמובילה את עם ישראל לקראת הגשמת יעדיו הנעלים.
ד"ר יעל ציגלר מלמדת תנ"ך במת"ן ירושלים ובמכללת הרצוג ומחברת הספר 'רות: מניכור למלוכה' בהוצאת מגיד
***
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: eshilo777@gmail.com
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)