הרב יאיר פרנק
הרב יאיר פרנק צילום: Noam Moskowitz / flash90

נהפך לאבל מחולנו. יום ההילולה, השמחה והדבקות ברשב"י ותורתו נהפך ליום של כאב וצער למשפחות מ"ה ההרוגים ולכל בית ישראל. התגובה הראשונה היא השתיקה, קבלת הדין, ויידום אהרן, על השריפה אשר שרף ה'.

אך בשלב הבא יכולים וחייבים לבוא גם חשבון נפש וקריאה לתשובה. כך בכל אסון וצרה, כדברי הרמב"ם בתחילת הלכות תעניות, וכל שכן במציאות שמתרחשת מראשיתה כתוצאה ממעשה בני אדם. בשורות לקמן אינני מדבר על חשבון הנפש של כל אחד ואחד, וכל אחד יודע את אשר עליו לתקן, לב יודע מרת נפשו, אלא חשבון נפש ותשובה ציבורית. תשובה כללית, שלנו, שכמובן אינה קשורה כלל לחשבונות שמיים ביחס להרוגים עצמם.

כמה מעגלים לתיקון. אפשר וצריך לעסוק בפשטם של דברים: חובת הזהירות הגדולה בציווי "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם". בייחוד לאחר תקופת הקורונה הארוכה, שבה למדנו שיעור גדול במהותו של פיקוח נפש ציבורי והזהירות הכפולה שצריכה להיות בהקשרים אלו. דומה שלא הפנמנו מספיק את המסר. התיקון הוא הן בקשר לשינוי כולל בהיערכות להילולא והן בכלל הזהירות בשמירה על חיי הנפש.

עוד מעגל הוא התיקון הגדול, הקשור בימי ספירת העומר, של "ואהבת לרעך כמוך". לנהוג כבוד זה בזה, שכן כולנו גוף אחד, נשמה אחת. כאשר איננו מבינים זאת, ואנו דוחקים זה בזה, הרי שאנו גם נדרסים זה על זה. לאחר תקופה ארוכה של מחלוקות עזות קיבלנו מסר ברור ממרום: לא זו הדרך. ביום שבו פסקה המגיפה של תלמידי רבי עקיבא אירע האסון הגדול, ללמד אותנו שהתיקון הזה חייב להיעשות בכל דור, וביתר שאת בדור שלנו. ענווה, הקשבה, שיח, כבוד לזולת, עין טובה, אהבה, שיתוף פעולה. אלו המילים ואלו הערכים שאנו צריכים להתעורר להם.

בשני התיקונים הללו עלינו לעסוק, אך מגמת השורות לקמן היא לעסוק בתיקון שלישי. אני מניח שלא הכול יסכימו, אך אבקש, בהמשך לתיקון הקודם, כי יאזינו ויקשיבו.

תוכחתו של החת"ם סופר

ביום כ"ד בטבת שנת תקצ"ז (1837) אירעה בגליל רעידת אדמה עזה. העיר שנפגעה בצורה הקשה ביותר הייתה צפת. כאלפיים יהודים נהרגו, בתים רבים נחרבו עד היסוד ורבים משארית הפליטה של הקהילה עזבו את העיר. כמה חודשים לאחר מכן, בשבת קודש פרשת אמור (הפרשה שקראנו למחרת האסון במירון!), נשא החת"ם סופר, מגדולי הדור, דרשה ארוכה ומזעזעת את הנפש בבית מדרשו בעיר פרשבורג. הדרשה נדפסה לימים בספרו תורת משה.

הוא מתחיל בתיאור האסון הנורא ובצורך של כל בית ישראל לעזור לניצולים, יושבי ארץ ישראל. "על ההרים אשא נהי, ועל נאות מדבר קינה, שמועה שמענו אוי נא לנו כי גבירה לוקה, בעוונותינו הרבים, ותתגעש ותרעש ארץ הקדושה, נפלו גיבורי ישראל, תלמידי חכמים וצדיקים הרבה, וגם נחרבו בתי כנסיות ובתי מדרשות..."

בהמשך הוא מביא דברים ששלח לו רבי ישראל משקלוב, בעל 'פאת השולחן'. הסימן כי מדובר בזמן של עקבתא דמשיחא, שבו "הגליל ייחרב", ועל כך שיש לתקן את חטא שנאת חינם שבגללו חרב הבית. אולם החת"ם סופר לא מסתפק בדברים אלו ומוסיף על כך דברים נוקבים שעיקרם קנאת ירושלים. הוא בונה את דבריו על מדרש שוחר טוב, על הפסוק בתהילים "המביט לארץ ותרעד" (תהילים קד, לב), שם אליהו הנביא מסביר שרעידת הארץ היא מפני שהקב"ה רואה שבתי תיאטראות וקרקסאות בנויים, ואילו ירושלים הקדושה חרבה ושוממה.

ובכן, ממשיך החת"ם סופר ואומר דברים מבהילים: "לפי דברי אליהו זכור לטוב, שרעידת הארץ הוא מקנאת ירושלים, נראה לי כי צדיק הוא אלוקינו, וקנאת ירושלים עשתה זאת. כי שם שער השמיים, עיר שחוברה לה יחדיו, שם הר המוריה, עקידת יצחק, שם שכב יעקב וחלם לו סולם, שם הר בית ה' ותל שכל פיות עליו פונים, ולא זזה שכינה מכותל מערבי. והנה, לגמרי זה מקרוב מאה שנים, שמו פניהם לצפת, כי שם קבר איש אלוקי הרשב"י במירון, והאר"י בצפת, וכל העולים לארץ ישראל לא שמו פניהם אלא לצפת וטבריה, וירושלים נשכחה לגמרי".

ומוסיף החת"ם סופר: "לא שם איש על לב אלא לעלות להילולא דרשב"י אשר כבר היה לי ויכוח עם הגאון מהר"ז מרגליות זצ"ל, היכן מצינו לעשות יום מועד ביום סילוק צדיק... ועל כל פנים לא ידעתי מה מקום להילולא ולעזוב את ירושלים עד החימה עמה בעוונותינו הרבים, וצדיק ה' המביט לארץ ותרעד". בסוף דבריו הוא משבח את רבי ישראל משקלוב, אשר עלה בעקבות רעידת האדמה עם שארית קהילת הפרושים לירושלים.

אמת, ירושלים עיר הקודש בנויה כיום כפל כפליים והרבה מעבר לכך מאשר הייתה בזמן החת"ם סופר, ועל כך אנו מודים, משבחים ואומרים שירה. זאת ועוד, רבים הבאים להתפלל בכותל המערבי במשך כל השנה. אולם הלב של ירושלים, בית המקדש אשר בהר המוריה, עדיין עומד חרב ושומם, כדברי אליהו הנביא. נוכרים נכנסים ומהלכים בו כבתוך שלהם, ואנו לבושתנו שותקים, ואולי גם מורגלים ועומדים.

וכאן עלינו לשאול את עצמנו: האם לא התבלבלנו בדרך? התבוננתי במדרש שהביא החת"ם סופר במקורו (המובא גם בירושלמי ברכות ט, ב, ובתנחומא בראשית יב) והנה, בכולם לא נאמר "ירושלים" אלא: "בית מקדשו חרב".

מאמינים אנו שהדרך הארוכה לבית המקדש ולגאולה השלמה עוברת גם בעניינה של מירון. בדבקות בצדיקים, בלימוד תורת הנסתר, כשם שהיא עוברת בלימוד תורה בכלל, בשמירת המצוות ובתיקון המידות ועוד. הכול אמת. אולם, האם נכון הדבר שהעלייה לרגל ההמונית, הגדולה, אחת בשנה, היא למירון ולא לירושלים עיר הקודש?! האם לא התבלבלנו בין הדרך למטרה?! משנה לשנה גדלה והולכת העלייה אל מירון, והנה יצרנו חלילה מעין תחליף לעלייה לרגל, במקום ובזמן.

נחת רוח גם לנשמת רשב"י

בשבועות שלפני האסון שמענו באוזנינו אנשי ציבור הזועקים שלא להגביל את מספר העולים למירון, שכן "דין מירון כדין הר הבית". הלב נחמץ. מוכיחים הם את טענתם מתפילת הנוכרים בהר הבית, ואינם שמים על לב שהם משווים את מירון לקדושת הר הבית, ואף מסתמכים על בזיונו בידי נוכרים. ועוד נשמעו המילים: "הסירו ידיכם מהר קדשינו" (כותרת בעמוד הראשון בעיתון המבשר, כ"ו בניסן). כן, כן, הר מירון נהיה להר הקודש, ורבה המבוכה (בהערת סוגריים נוסיף כי הכול כעת מודים שהלוואי והיו הרשויות מצליחות לעמוד בלחץ ואכן מצמצמות את כמות העולים, והדברים מתקשרים במישרין עם התיקון הראשון שבו עסקנו).

אני הדל אוחז בשיפולי הפוסקים המתירים, ואף סבורים שמצווה היא, לעלות בטהרה וביראה להר המוריה, ואף לעשות הרבה יותר למען בניין בית הבחירה. אך גם הסוברים שאין לעשות כן (ואכמ"ל להאריך בדיונים אלו), האם קנאתה ועלבונה של ירושלים לא צריכה לבעור בליבותם, כשם שבערה בליבו של החת"ם סופר לפני כמאתיים שנה?

אחיי ורעיי, הצעתי היא שנקבל על עצמנו שאת הילולת ל"ג בעומר הבאה, שנת תשפ"ב, נקיים רבבות עמך בית ישראל בעיקר בירושלים עיר הקודש. תהיה הדלקה צנועה גם במירון, כהמשך למסורת ארוכת שנים, אך העיקר – בירושלים. בטוח אני שיהיה הדבר לנחת רוח ולשמחה גם לנשמת רבי שמעון בר יוחאי זיע"א.

אפשר שיהיה הדבר סביב הר המוריה, ברחבות הכותל המערבי, הדרומי, הצפוני והמזרחי. אפשר שיהיה הדבר במרומי הר הזיתים, הר המשחה, שם קבורים צדיקים וטהורים, רבנים, אדמו"רים ואנשי מעשה, מהם מגדולי המקובלים הדבקים בכל מאודם בתורת רשב"י וממשיכי דרכו כמו רבי חיים בן עטר - אור החיים הקדוש, רבי שלמה שרעבי – הרש"ש הקדוש, ועמהם מרן הראי"ה זצ"ל ותלמידיו הגדולים.

ליבי אומר לי, אף שאינני נביא ולא בן נביא, שהקב"ה מעורר אותנו ואומר: הגיעה העת לעלות ממירון לירושלים. ואולי, אם נחליט לעלות ירושלימה, יפתח ה' לנו גם את הדרך, בלבבות ובמעשה, לעלות כולנו בטהרה ולכל הדעות בשלוש פעמי רגלינו לשמוח לפני ה' בגיל וברעדה בהר המוריה, הר הקודש באמת, האחד והיחיד.

הערה: הדברים נכתבו בתום השבעה וקודם אירועי השבוע החולף, שבו נרמס בידי מתפרעים כבודה של ירושלים כולה והר הבית בפרט, ודומה שהדברים מקבלים כעת יתר תוקף. מילותיו של מוטה גור "הר הבית בידינו" מקבלות משמעות חדשה. אכן, בידינו הדבר.

הרב פרנק הוא רב היישוב עמונה־עמיחי

***

מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: eshilo777@gmail.com

(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)