ד"ר מאיר סיידלר
ד"ר מאיר סיידלר ללא קרדיט צילום

בערב יום ירושלים, בתוך דקות ספורות, קרסה קונספציה בישראל. התברר שוב מה שכבר דאגנו לשכוח מאז אירועי שנת 2000: המנטרה שאוהבים לדקלם כמעט כל הפוליטיקאים היהודים, ש"האזרח הערבי הפשוט" רוצה בסך הכול לחיות בשקט לצידנו ולא בהכרח מזדהה עם המפלגות הערביות הקיצוניות – היא wishful thinking. לצערנו ההפך הוא הנכון. רבים מדי מבין אזרחי המדינה הערבים מרגישים כלפי המדינה הציונית מה שמרגישים חברי הכנסת שלהם, ואלה לגמרי מסונכרנים איתם. בזמן שמיטב הנוער הערבי נהר לצמתים ולכבישים כדי לעשות לינץ' בעוברי אורח יהודים או לפחות לצפות בו, הח"כים הערבים התעלו מעל הפוליטיקה הקטנה והשעו את המגעים עם המפלגות הציוניות. יש להם קווים אדומים. כשמדינת ישראל תוקפת את אחיהם בעזה, הפוליטיקאים הערבים בכנסת שמים בצד לא רק את האינטרסים הפוליטיים והאישיים הצרים, אלא אפילו מוכנים לסכן את השגת היעדים האזרחיים והכלכליים שחרתו על דגלם. בכירים ברע"מ ובתנועה האסלאמית בישראל הצהירו שלא יוכלו "להצטרף לשום ממשלה שתכריז או תגבה מלחמה נגד העם שלנו בעזה". נאה דרשו נאה קיימו, וניתקו מגע.

התגובה של הנציגים היהודים שהיו במשא ומתן עמם הייתה נחרצת: הם הופתעו ("גורמים בגוש בנט לפיד הופתעו מהדברים", דווח באתר 'סרוגים'). ועוד איך הופתעו! אופורטוניסטים תמיד מופתעים כשהם מגלים שיש אנשים עם עקרונות. בתמונת העולם שלהם הכול אינטרסים, בעדיפות לאינטרסים אישיים צרים, ובנידון דידן: בנט ולפיד רוצים להיות ראשי ממשלה, בכל מחיר. עם זאת, עוד לא אבדה תקוותם ומוקדם להספיד את מאמציהם. מנצור עבאס כבר הצהיר שכאשר המצב יירגע חברי הכנסת הערבים יחזרו לשחק את המשחק הטקטי שהזדמן לפתחם בפעם הראשונה בהיסטוריה: להכתיר ממשלה בישראל ולהשפיע לא רק על תקציבים אלא גם על החלטות לאומיות גורליות של ממשלת ישראל.

אי אפשר להתעלם מכך שמלבד סמוטריץ', כל ראשי המפלגות הציוניות בכנסת – מנתניהו ועד מנהיגי גוש השינוי – הוכיחו גמישות מקסימלית של עמוד השדרה שלהם. הם עיקמו את עצמם לדעת. בחסות הסיסמה החסודה "רק לא בחירות חמישיות" נחצו כל הקווים האדומים בריצה המשפילה לזרועותיו של הגיס החמישי האנטי־ציוני במדינת ישראל ובפרלמנט שלה. מבין ראשי הסיעות בכנסת רק סמוטריץ' הוכיח עמוד שדרה, וזאת אל מול לחצים אדירים, כולל של רבנים שלא עמדו בפיתוי וניסו אף הם את כוחם במסדרונות הטקטיקה הפוליטית.

קריקטורה עדיפה מקטסטרופה

אף כי נכון שמערכת בחירות חמישית תהפוך את הדמוקרטיה הישראלית לקריקטורה, האמירה "רק לא בחירות חמישיות" היא אמירה מסנדלת מבחינה ערכית ומעשית גם יחד. עדיין עדיף קריקטורה מקטסטרופה, וממשלה שנאלצת לפעול לפי התכתיב של התנועה האסלאמית שהכתירה אותה היא לא פחות מקטסטרופה, וזאת בלי קשר לשאלה אם מדובר בממשלת נתניהו או בממשלת "שינוי".

יש לציין שלא משנה מה יהיה, מה יוחלט ומה יקרה בסוף, הנזק כבר נעשה. ההתנהלות חסרת הבושה של השורה הראשונה של הפוליטיקאים בישראל, שבה מטרה מינורית בסדר היום הלאומי - אם זו מטרת "רק לא ביבי" או מנגד שאיפתו האישית של נתניהו לשרוד בכל מחיר - מקדשת את כל האמצעים, כולל שיתוף פעולה עם אויבי ישראל, נושאת אופי תקדימי. אחרי שזה קרה, יהיה קשה מאוד להחזיר לרמה סבירה את רף האמינות המינימלי הנדרש מהנהגה ציונית פוליטית אחראית.

יש סבירות גבוהה שלאחר מה שקרה בימים האחרונים ועוד עלול לקרות, האופציה של הישענות של ממשלה בישראל על המפלגות הערביות תרד בכל זאת מהפרק, למרות רצונם העז של עבאס ושל שותפיו היהודים לחדש את המומנטום בסוף סבב הלחימה הנוכחי. לפיד כנראה כבר לא יהיה ראש ממשלה, ואולי גם בנט לא.

ולגבי נתניהו? כאן קשה מאוד לראות את הנולד. אף כי נתניהו הוא האשם העיקרי בהכשרת תומכי הטרור לבוא בקהל ולהכתיר ממשלה בישראל, הוא הן מהבחינה המדינית והן מהבחינה הפוליטית בכל זאת ליגה אחרת. לא מן הנמנע שלמרות כל התחזיות ובהעדר מנהיג אחר, הקוסם עוד ייצא מזה נגד כל הסיכויים. ימים (ואולי עוד מערכת בחירות) יגידו.