רות (אין) סוף

שתי אחיות במציאות בלתי אפשרית, מתמודדות, כל אחת בדרכה, עם השכול הנורא שהכה בהן. מכתב אישי

הרב ליאור לביא , ב' בסיון תשפ"א

רות (אין) סוף-ערוץ 7
הרב ליאור לביא
צילום: עצמי

לרותי אחותי היקרה!

הצטערתי כל כך לשמוע על פטירתו הפתאומית של בעלך היקר. אני מוסרת את תנחומי מכל הלב. הבשורה הקשה נודעה לי רק בתום ימי השבעה ולכן לא הגעתי לנחם.

איך את מתמודדת עם הכאב הזה?

כאילו לא חווית כבר אסון כזה בחייך פעם אחת, הרי כעת גם נוסף לך הכאב הנורא הזה. שוב. אני חושבת עליך הרבה וחושבת גם על מה שעברנו יחד באותם ימים ועל הזמן שעבר מאז. לא ממש יצא לנו לדבר על כל מה שעבר עלינו מאז אותה פרידה פתאומית. 

אני מרגישה כאילו הכאב הטרי הזה שלך הציף גם בי שוב את לבטי אותם ימים. את האבל המשותף שחווינו. אני רוצה לחשוף בפניך בהזדמנות הזאת קצת מהלבטים שליוו אותי באותם ימים, ובמידה רבה מלווים אותי עד עצם היום הזה. אולי אוכל לשכנע אותך לקבל סוף סוף החלטה מושכלת.

תמיד היית התמימה בינינו. "יום בא ויום הולך, ואת נשארת נאיבית שכמותך" הייתי שרה לך בצחוק. האמנת בטוב הלב של בני האדם, גם כשהיה נראה שהכל אינטרסים. מחברת לעצמך שירי אמונה ותפילה ומקריאה לי מדי פעם. נאיבית שכמותך...  

אני לא אשכח את היום ההוא, כשנעמי הגיעה עם המשפחה האריסטוקרטית שלה לשכונת היוקרה שלנו. בזתי להם בליבי. הרגשתי שמדובר בחבורת אופורטוניסטים שבורחת מהתמודדות מיד כשנעשה להם קצת קשה.

ואז, מיד אחרי ששמענו שאלימלך, אב המשפחה, הלך לעולמו בפתאומיות, מיד חמלת עליהם וניסית להושיט יד ולבדוק איך תוכלי לעזור.

צחוק הגורל, בסוף גם את וגם אני החלטנו להתחתן עם שני בניה של נעמי והפכנו למשפחה מאושרת ומלוכדת. אך האושר היה קצר כל כך, כמו פרחים באביב. כמו שקיעה קסומה לפני רדת החושך. העקרות שלך ושלי כמו ביטאה את השבר ממנו הגיעה כל המשפחה הזאת. משהו חסום. ואז, אחרי עשור של טיפולים וניסיונות, הגיע הנגיף הארור ההוא, שפגע בזמן קצר בבעלך ובבעלי.

נשארנו שם שלושתנו – שלוש אלמנות. ללא ילדים. ללא תקווה. ללא עתיד.

אלו היו ימים קשים ועצובים. הרגשתי שאני מתפרקת. מאבדת אחיזה. ואת, כמו תמיד, עם חיוך, עם שמחה, האמנת שעוד יהיה טוב. הצלחת לראות גם בתוך הסיוט שעבר עלינו קרן אור. לא הבנתי אף פעם איך את מצליחה לעשות את זה, אולי זה טוב הלב הטבעי שלך שגרם לך להאמין בעתיד טוב יותר. אולי זאת הצניעות שלך, איך היית אומרת לי תמיד – "אנחנו רואים רק חלק מהתמונה".

כשנעמי הודיעה שהיא מתכוונת לשוב לבית לחם, כי הרעב שם נגמר, הרגשתי שוב שהקרקע נשמטת לי מתחת לרגלים. לא יכולתי לחשוב על האפשרות לעזוב אותה. התחלנו ללוות אותה ובכל הדרך אני מרגישה בתוכי חוסר שקט. מאבק. לאן אני בדיוק הולכת? מה אני מחפשת בבית לחם? הרי אנחנו "מסומנות" שם. מגיעות ממדינת אויב ושייכות לעם שאסור להתקרב אליו בשום פנים ואופן.

כל זה לפני שחשבתי על ה"שיימינג" הנורא שאנו הולכות לחטוף שם עם נעמי, מכל הנשמות הטובות שהולכים להזכיר לה מאיפה היא ברחה בשעת המבחן. ראיתי כבר בעיניי רוחי את הכותרות: "עכשיו חוזרים"? "הבוגדת המתבוללת עושה עליה עם שתי שיקצע'ס".

להתחתן שם – לא נוכל. כבוד גדול – לא יתנו לנו שם. אם כן – למה לנו לעשות את הצעד הזה?

מן הצד השני הרגשתי את ההערכה העצומה לנעמי. אישה אצילה. שקטה ועדינה. רציתי להמשיך איתה, למרות שידעתי שזה צעד לא הגיוני. ההיגיון אמר לי להישאר אבל הלב אמר לי להמשיך איתה הלאה. לאן שהיא תלך. לאן שהגורל יוביל אותה.

אני נזכרת באותו יום. שלושתנו הולכות ככה בדממה על השביל, ובתוכי סערה. ואז, לפתע, נעמי נעמדת. מביטה בך ובי במבט מלא כאב, ואומרת:  "לכו לכן בנות יקרות, שובו לבית אמכן". "יעשה ה' עמכן חסד כאשר עשיתם עם המתים ועמדי".

המילים שלה הכו בי. ולמרות ההתלבטות שלי, הרגשתי שאני מתקוממת – לעזוב אותך, נעמי?! איך אפשר? ואז היא נישקה אותך ואותי. ובתוכי ידעתי שהיא צודקת. בכינו שלושתנו בכי נורא. בכי של שלוש אלמנות שבורות לב. פצועות. אבל בתוך תוכי ידעתי שהיא צודקת. ידעתי שלא אוכל עוד לקשור את חיי בחייה של נעמי. ולמרות כל זאת, את ואני לא וויתרנו. אמרנו לה שאנחנו לא מוותרות ושאנחנו רוצות לשוב איתה לעמה ולארצה.

אני זוכרת עד עכשיו את הרגע ההוא. המתח שעמד באוויר. המבט המושפל של נעמי. הרוח שבידרה את השיער שלנו, שם באמצע השביל. 

ואז שוב נעמי בשלה – "לשם מה תבואו איתי? האם יהיו לי עוד בנים שתוכלו להינשא להן?" מילותיה בפעם השניה פלחו את ליבי כחץ. בכינו שוב שלושתנו. בכי שסימל עבורי יותר מכל את ההשלמה עם האובדן. את ההבנה שלמרות הלב, ההיגיון אומר ללכת עם דבריה של נעמי.

התקרבתי אליה, מבינה שזה הסוף, נשקתי לה בלחי בעיניים עצומות זולגות דמעות. הנשיקה הזאת נראתה לי כמו נצח. ביטוי לחוסר הרצון שלי לעזוב אותה. מחאה על המציאות האכזרית שאיננה מאפשרת לרצונות שלנו להתממש באמת בעולם הזה. הושטתי לך את ידי, מחכה לשוב איתך לאמא, לשדה, לבית.

אך ידי נותרה באוויר.  את סירבת. התעקשת. נעמי ואני ניסינו לדבר אל ליבך, אל ההיגיון, אך לשווא. שוב ראיתי בך את אותה ילדה נאיבית טובת לב, שמאמינה שעוד יהיה טוב. וריחמתי עליך. כל כך ריחמתי עליך. הקשבתי למילים הטובות שלך לנעמי: "כי אל אשר תלכי אלך, ובאשר תליני אלין, עמך עמי ואלוהיך אלוהי. באשר תמותי אמות ושם אקבר... כי המוות יפריד ביני ובינך". מילים שרציתי כל כך לומר אך ידעתי שהן לא ריאליות. מנותקות מהמציאות.

אבל את התעקשת. והנה את שוב כואבת את האסון הזה בפטירת בעלך השני...

(אגב, הכרתי מאז קצין בכיר בצבא הפלשתי. גבוה, חזק. קצת פרא אדם אבל גבר אמיתי כמו שתמיד רציתי ואהבתי).

חשבתי שאולי כעת, בנסיבות העצובות הללו, זאת הזדמנות עבורך לחשב מסלול מחדש ולשוב הביתה. כולם כאן מתגעגעים אליך מאוד. אולי בסוף ימיך תביאי גאולה לעצמך ותמצאי מנוחה סוף סוף.

אוהבת ומתגעגעת מאוד,

ערפה