אין צורך בכניסה קרקעית. הריסות בעקבות הפצצה אווירית בעזה
אין צורך בכניסה קרקעית. הריסות בעקבות הפצצה אווירית בעזה צילום: Atia Mohammed, פלאש 90

1

מוקדם לסכם את הקרב הנוכחי מול עזה, אבל ככל שניתן להתרשם עד כה, נראה שצה"ל מכה הפעם בעוצמה רבה וגובה מחמאס מחיר כבד. בניגוד לסבבים קודמים שבהם ישראל מיהרה לחתור להפסקת אש, הפעם נראה שצה"ל פועל באופן שיטתי כדי להנחית מכה כואבת שתותיר רושם הרתעתי לזמן ארוך. שלא יהיו אשליות, לפתרון שורשי עוד לא הגענו. אבל נראה שמישהו הכין היטב את שיעורי הבית ובא למערכה הזאת עם בנק עשיר במטרות איכותיות.

מניין נולדה הנחישות של הסיבוב הזה לעומת הרפיסות בסיבובים קודמים? היא כנראה לא באה ממי שהיה בעבר רמטכ"ל והיום הוא שר הביטחון. ראש הממשלה נותר אותו ראש ממשלה, אם כי ייתכן שגם אינטרסים פוליטיים הופכים אותו הפעם לנחוש יותר. אבל נראה שעיקר השינוי המבורך נעוץ במדיניות הרמטכ"ל אביב כוכבי, שעד כה הוכיח את עצמו כנואם מצוין וכעת נקרתה לו ההזדמנות להראות גם ביצועים טובים.

אם אכן החמאס מבקש הפסקת אש, טוב עושה ישראל שאינה נענית לבקשות. הזמן להפסיק את האש צריך להיקבע לפי צרכיה של ישראל, ולאחר שהפגיעות הקשות יוציאו לחמאס את החשק לשחק באש לזמן רב. וכשתהיה בסוף הסכמה להפסקת אש, היא חייבת לכלול את החזרת אזרחי ישראל וגופות חייליה התפוסים בידי האויב.

במצב הנוכחי אין שום צורך או הצדקה למבצע קרקעי. כפי שאפשר לראות, ניתן לפגוע היטב בחמאס ובתשתיות שלו בלי לשלם מחיר בדם חיילינו שבו כרוכה כל מתקפה קרקעית. אין צורך להסתכן בהרוגים, בחיילים חטופים או בגופות חטופות שהאויב מחזיק לצרכי סחר והצקה. כל עוד אין לישראל תכנית אסטרטגית להשתלט מחדש על חבל עזה, אין טעם ואין לגיטימציה לכניסה לצורך יציאה שעולה בחיי חיילינו.

2

כמו בימי פרעות אוקטובר 2000 כך בימים אלה, האויב הערבי תוקף את מדינת ישראל מבית ומחוץ. לפני למעלה מ-20 שנה הייתה זו הרשות הפלשתינית בהנהגת יאסר ערפאת שפתחה במלחמה נגד כוחות צה"ל ואזרחי ישראל. היום זה בעיקר ארגון החמאס שתוקף את ערי ישראל ברקטות שנורות מעזה. כאז כן היום, את ההתקפה של האויב הפלשתיני מבחוץ מלווה התנפלות של ערבים אזרחי ישראל על שכניהם היהודים. בירושלים, בלוד, בעכו, ביפו ובעוד מקומות רבים יהודים נתונים למתקפה אלימה ומסוכנת ורכושם נבזז ומושחת רק משום שהם יהודים. נזקי המתקפה המשולבת של האויב מבפנים ומבחוץ משתלבים זה עם זה ומתערבבים זה בזה. צילום של אוטובוס בחולון שנפגע על ידי רקטה עזתית ונשרף כליל מתערבב עם תמונות מכוניותיהם של יהודים תושבי לוד שהוצתו בידי אספסוף פרוע שיצא מקרב שכניהם הערבים.

איום הרקטות מעזה על מדינת ישראל הוא תוצאה ישירה של אסון הסכמי אוסלו שהמיטו עלינו פרס ורבין, ושל אסון ההתנתקות שהביא עלינו אריאל שרון. לא במקרה נורו בעשרים השנים האחרונות אלפי רקטות מעזה על ערי הדרום וישראל כולה, בעוד ביהודה ושומרון התופעה הזאת לא קיימת כלל. ישראל איבדה את השליטה על ההתחמשות וההתעצמות של האויב העזתי כאשר בשנים שבהן נערך מבצע 'חומת מגן', ששיקם את שליטתה הביטחונית ביו"ש, היא ויתרה על יציאה למבצע דומה בעזה. למחבלי אש"ף וחמאס בעזה, בחאן-יונס וברפיח ניתנה יד חופשית במשך שנים להתאמן ולהתחמש. הם ניצלו זאת היטב כדי לגבות מצה"ל מחיר דמים, שהוביל להחלטה להסיג את צה"ל מעזה תוך עקירה והרס המפעל הציוני המפואר של יישובי גוש קטיף.

כמו קברניטי אוסלו שלעגו לאזהרות על הרקטות הצפויות מעזה, כך גם מובילי ההתנתקות התרברבו בתרומתה המדינית והביטחונית לישראל, וביכולתם להרתיע ולמנוע כל מתקפה שתבוא מעבר לגדר המערכת של גבולות 67', שאליה נסוג צה"ל. גם הרשימה המאורגנת והקבועה של עשרות ומאות בכירים לשעבר במערכת הביטחון שמתגייסים לתמוך בכל יוזמה של נסיגה, צירפה בהתלהבות את תמיכתה. כלי התקשורת התרכזו באיום הבדוי שנשקף לכוחות הגירוש מידי המפונים, במקום להתריע על האיום האסטרטגי לו תיחשף ישראל בעקבות הנסיגה.

אבל מי שחשב לקנות שקט ושלווה ותמיכה בינלאומית במחיר של פגיעה בציונות, בהתיישבות ובמיטב בניה החלוצים של המדינה, קיבל את ההיפך: גם תבוסה וחרפה צבאית, גם גינויים מכל עבר וצעדים משפטיים לקראת העמדה לדין בהאג, גם איום בטחוני אסטרטגי על הדרום ועל מדינת ישראל כולה, וגם סבב בלתי פוסק של קרבות ומבצעים שגבו מחיר כבד בדם ובדמים. האויב הערבי מבין את שפת הכוח, וגם את שפת החולשה. בכל מקום שבו ישראל מגלה חולשה, הערבים מפרשים זאת כהזמנה להמשיך ולתקוף ביתר שאת. את הלקח הזה, הפשוט כל כך, הגיע הזמן שכולנו נלמד.

3

גם לפרעות תשפ"א שעורכים ערביי ישראל בשכניהם היהודים יש שורשים הנעוצים באירועים ומחדלים בני עשרים שנה. באירועי אוקטובר 2000, קמו ערביי ישראל על שכניהם היהודים, הטילו אימה ופגעו ביהודים הנוסעים בדרכים, ואף רצחו את היהודי בכור ג'אן הי"ד באבן שהושלכה על רכבו. משטרת ישראל הגיבה בעוצמה שבה ראוי לדכא מרד של גיס חמישי שמחולל מרד מבפנים בשעת מלחמה מול אויב חיצוני. 13 ערבים נהרגו בעימותים בין אספסוף ערבי לכוחות המשטרה שנשלחו לפזר את הפורעים ולהגן על האזרחים היהודים.

את מלוא האשם במחיר הדמים הזה צריך היה להטיל על הפורעים סייעני האויב, אבל לראש הממשלה דאז אהוד ברק היו חשבונות פוליטיים. הוא לא רצה לאבד את תמיכתם הפוליטית של ערביי ישראל, בפרט לאור העובדה שבאותו זמן נהגה שיטת בחירה ישירה לראשות הממשלה והוא ידע שיזדקק לפתקים שלהם בקלפי. כדי לרצות אותם הוא מינה ועדת חקירה ממלכתית, שהוקמה מלכתחילה בהרכב אוהד לפורעים. בראש הוועדה הועמד השופט השמאלני תיאודור אור מבית המשפט העליון. לצדו ישבו נציג ערביי ישראל האשם חטיב והדיפלומט איש השמאל פרופסור שמעון שמיר. את היהודים המותקפים ואת המשטרה שהגנה עליהם איש לא ייצג בוועדה.

הרכבה של ועדת אור הכתיב מראש את מסקנותיה. היא דנה ברותחין את משטרת ישראל, והמלצותיה פגעו בשורה של אנשי משטרה ובראשם המפכ"ל יהודה וילק ומפקד מחוז הצפון אליק רון. במקום לחזק את ידי השוטרים ולהרתיע את כפויי הטובה הבוגדניים שנהנים מהרווחה שהמדינה מספקת לאזרחיה אך בחרו להצטרף למאמץ המלחמתי של אויביה, מדינת ישראל הענישה את שוטריה והתרפסה לפני אויביה. כאן נזרע זרע הפורענות שבגללו משטרת ישראל ושוטריה טומנים עד היום את ידיהם בכיסים ומועלים בתפקידם להגן על יהודים המותקפים בידי אספסוף ערבי מוסת ואלים.

אם שאלתם את עצמכם איך הגענו למצב בו במדינת ישראל נשרפים בתי כנסת ורכוש יהודי נבזז ומושחת במראות שמזכירים פרעות ופוגרומים בגולת אירופה האנטישמית, התשובה טמונה במסקנות ועדת אור. אם אתם תוהים איך ייתכן שמאות ערבים משתוללים ברחובות, מיידים אבנים, בוזזים רכוש ומציתים כלי רכב, וכשהיהודים המותקפים מתקשרים למשטרה אחוזי אימה איש לא בא לחלצם - התשובה נמצאת באינטרסים הפוליטיים של אהוד ברק ומפלגת העבודה אי שם בראשית המאה.

כאשר הארץ תשוב לשקוט יהיה צורך להקים צוות מיוחד שיאתר וישרש את השפעת מסקנות הוועדה המתרפסות ההן על התפקוד והנורמות של משטרת ישראל מול אספסוף ערבי פרוע ותוקפני. רוח המפקד של משטרת ישראל חייבת לעבור עיצוב מחדש, לאחר ימים ולילות שבהם היא נחשפת כחסרת אונים במילוי תפקידה להגן על היהודים המותקפים, ומי שמוצא את עצמו עצור ונחקר בחשד לרצח הוא דווקא יהודי שנחלץ להגן על עצמו, משפחתו וחבריו.

4

גם כשהתותחים רועמים, הניסיונות להרכיב ממשלה עם רע"מ לא נפסקים. אם כשניר אורבך החל את דרכו הפוליטית הוא היה יודע שיבוא היום בו הרב חיים דרוקמן, בגיל 88 ובמצב בריאותי רגיש, יבוא להפגין מול ביתו, סביר להניח שהוא היה מוותר על כל העניין.

אנשי ימינה מתנהגים כמו מהמר כפייתי שכבר הפסיד בקזינו את רוב רכושו, והברירה היחידה שנותרה לו היא להמשיך להמר, בתקווה שאולי עוד יחזור להרוויח.

איילת שקד, מתן כהנא ועידית סילמן היו מאשימים אותנו בעלילת כזב זדונית אם היינו צופים שהם עתידים לתמוך בניהול מו"מ על הקמת ממשלה בתמיכת תומכי טרור בעיצומה של מלחמה. ימינה לא חייבת להיות זו שמתנדבת להפר סידרה ארוכה של הבטחות לבוחר כדי למנוע בחירות חמישיות. גם סער, לפיד, ליברמן וגנץ יכולים להפר את הבטחת ההחרמה של נתניהו. חברי ימינה, עוד לא מאוחר להתעשת.

לתגובות: eshilo777@gmail.com

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו