הלינץ' בבת ים: הכל מתחיל בחינוך, ושם גם הכל נגמר

מה הקשר בין הלינץ' אמש בערבי בבת ים, למשבר הקורונה וסגירת בתי הספר ולבאופן כללי לבעיה חינוכית. ד"ר תהלה הרץ מסבירה

ד"ר תהלה הרץ , ב' בסיון תשפ"א

הלינץ' בבת ים: הכל מתחיל בחינוך, ושם גם הכל נגמר-ערוץ 7
שוטרים בבת ים, הערב
צילום: דוברות המשטרה

 

אתמול ראיתי כותרת בתוצאות טוויטר בחיפוש גוגל: "למה התקשורת לא מציגה גם את התמונות של הפורעים היהודים?". ובכן, כי הפורעים הם ערבים... כך חשבתי לעצמי, עד שראיתי את הסרטון שצורף לציוץ. לא, הם היו יהודים. נושאים בגאון את דגל ישראל. והם זורקים אבנים על חלון ראווה בבת ים.  

ואתמול בערב כבר ראינו את התמונות של הלינץ' המזעזע בבת ים. אז הסוף הוא מעט שונה ממקרים שהתרגלו להכיר במרחבים אחרים – אני לא בטוחה שברחוב ערבי אנשים היו קופצים מיד לפנים ועוצרים את הלינץ', תוך סיכון עצמם – אבל זה לא משנה את העובדה ש התמונות מזעזעות. אם לא היו שם אנשים בוגרים שמוכנים לעצור בגופם את הצעירים, זה לא היה נגמר. הצעירים היו ממשיכים בפעולות המחרידות של הכאת האדם ששוכב על הקרקע חסר הגנה וחסר אונים, בלבנים ובמקלות.  

הכאב עמוק. זו לא ההתנהגות הרגילה של צעירים יהודים. לא מה שאנחנו מכירים. ונשמעים קולות: למה להתמקד בזה. למה לתת במה לסרטון המזעזע הזה, כשקורים דברים מזעזעים רבים יותר ליהודים מצד ערבים. אז באמת, למה? כי הסרטון הזה מזעזע יותר. כי אנחנו צריכים להזדעזע יותר ממה שצעירנו עושים, מדברים שעשויה להיות לנו שליטה עליהם. מהתנהגות לא מוסרית של צעירים יהודים, שעם כל החינוך והרצון שלנו לטוב, הגיעו לדברים כאלה.  

תוצאה של סגירת מערכת החינוך בעקבות הקורונה 

המקרה בבת ים לא התהווה בחלל ריק, ולא נוצר כתגובה טבעית למטחים ולמהומות בכל הארץ. בעבר לא היו תופעות כאלה, ודאי שלא בהיקף כזה כפי שנראה בבת ים.  

כבר למעלה משנה שצעירים לא לומדים באופן מסודר ב מסגרות החינוך. גורמים במערכת החינוך התריעו שוב ושוב על ההשפעה של חוסר ה מסגרת על היעדר יציבות נפשית, על דיכאון, על אובדן המטרה והדרך. מה שאנו רואים כעת זו אחת מהתוצאות של כל אלה.  

לפני כשבועיים שוחחתי עם ולדי פלייר, פעיל ותיק בקידום הנוער במרכז העיר ירושלים. ולדי טען כי הם רואים עלייה במקרי האלימות והמתח אצל צעירים יהודים כלפי הערבים, ובכלל. נוער במצבי סיכון מחפש משמעות, מחפש מטרה ומוקד לחייו המורכבים, משהו שייתן את האפשרות לקום ולפעול – ובעידן התוהו של הקורונה, כבר לא נותרו לו הרבה מטרות כאלה.  

זו לא רק עבודה של המשטרה – אלא עבודת חינוך 

בכיתות ברחבי הארץ, שרק עכשיו חזרו מהריק והקיפאון של תקופת הקורונה ולשיקום סדר היום הנורמטיבי, מנסים להכיל כיום את הקושי והחרדה המתעוררים אל מול המצב הביטחוני. זה לא מספיק. בכיתות שבהן יש נוער במצבי סיכון, תפקיד המורה צריך להיות רחב יותר: לא להסתפק בהתמודדות הנפשית עם רגשות החרדה, הבלבול והכאב – אלא גם לבדוק את התגובות לרגשות אלה.  

כדאי ורצוי לעורר דיון בכיתות על האירועים בימים האחרונים, ולהציב בפניהם את העדויות על מעשי האלימות, שחלקם הקטן נעשו ב ידי צעירים יהודים. מומלץ לשאול את התלמידים: אלו רגשות מעוררים בכם הסרטונים והעדויות? איזה מהסרטונים זעזע אתכם יותר – הפגיעה ביהודי או בערבי? דרך הדיון יש לסייע לתלמידים להגיע להבנה שפגיעה באדם צריכה לזעזע את נפשנו, ואם יש לנו קשר דם טבעי אל הפוגעים דווקא – עלינו להזדעזע עוד יותר.  

אפשר לערוך בכיתות גם דיון משווה בין המקרה של הירי בלוד, שבו אדם הגן באומץ על משפחתו וקהילתו אל מול הפורעים – לבין המקרים בבת ים. הדיון עשוי לחדד לתלמידים את ההבדל שבין עמידה תקיפה על תחושת הביטחון ושמירה על הקהילה, לבין פגיעה יזומה בחפים מפשע.

הורים – אל תתנו לבני הנוער לצאת מהבית!  

הורה יודע יותר טוב מכולם עם אלו אתגרים מתמודדים ילדיו. אם ידוע לכם על התמודדויות מורכבות שילדיכם ע וברים – היום, יותר מתמיד, אל תתעלמו מהם, שמא יהיה מאוחר מדי. אל תתנו ליום זה לעבור מבלי שדברתם עם ילדיכם, מבלי שבדקתם איתם את דרך המחשבה שלהם על האירועים שמלווים את הימים האחרונים.

בני נוער נוטים לראות את העולם בגוונים חדים, ולחלק את בני האדם לטובים ולרעים. אולי תתפלאו לשמוע את זווית מבטם על האירועים, והדרך שבה הם תופסים את ההבדלים שבין הגנה עצמית לפגיעה בחפים מפשע ללא צורך. שוחחו עם ילדיכם, נסו להבין מה עובר עליהם ומה הם מבינים, עזרו להם לסדר לעצמם את האירועים באופן מובן יותר.

אם אתם לא בטוחים היכן הילד שלכם מבלה, והאם הוא מעורב במקרי אלימות – אל תתנו לו לצאת מהבית עד שתבררו זאת! מומלץ להסביר לילד: "אלה ימים סוערים שיכולים להוציא מבני נוער כיוונים לא רצויים, דברים שהם לא התכוונו אליהם. אנחנו יודעים שאתה אדם טוב. אנחנו יודעים איך תתנהל כאדם בוגר, ובאיזו רגישות ואהבה תנהג. כרגע, בתור בן נוער – אנחנו פחות יודעים. הדברים האלה פחות בשליטתך. בני נוער סוערים יותר, נוטים יותר לפעולות שאחר כך הם עלולים להתחרט עליהם. אנחנו לא רוצים שתעשה דבר שתתחרט עליו. לכן, עד שיירגעו הרוחות, או עד שיהיה ברור שאתה רגוע – אתה נשאר איתנו היום בבית. זה לטובתך, זו ההגנה החשובה ביותר שלנו כלפיך, לסייע לך לעבור את הים הסוער של גיל ההתבגרות ולחצות אותו בבטחה, בלי לעשות דברים שתתחרט עליהם כל חייך".  

אם הילד לא מבין ומקבל את עמדתכם; אם הוא לא מקשיב לכם, ורוצה לצאת בסערה מהבית ו"להרביץ" לבן הלאום השני – במקרה כזה עליכם לחסום אותו, ואם אין לכם אפשרות – להסתייע במשטרה. גם כאן, חשוב להסביר לילד: "אנחנו אוהבים אותך. אנחנו מאמינים בך. אתה האדם הטוב ביותר שיכול להיות, ואתה תצמח להיות האדם הטוב ביותר שיכול להיות. כרגע, השיפוט שלך לקוי ועלינו להגן עליך ועל הסביבה מפני הדברים שעלולים לקרות. אנו מעדיפים שתהיה עצור לזמן קצר, עד שתירגע ותחזור לעצמך, מאשר שתהרוס את חייך או חיים של בני אדם אחרים".

בחברה הערבית – זה המצב שנים

הדברים נכתבו כמופנים אל יהודים, אך כמובן שהם מכוונים כלפי ערבים ויהודים כאחד. כחברה עלינו לשאוף לגדל את ילדינו – את כל ילדינו! – לעשות את הישר והטוב בעיני אלוהים ואדם. 

בחלקים רחבים בחברה הערבית תשתיות החינוך לקויות, וחסרות חזון או יכולת להצמיח את הצעירים למקום הטוב ביותר שבו הם יכולים להיות. הקורונה במקרה זה ערערה עוד יותר את המצב הרעוע ממילא במערכת החינוך הערבית. כחברה מתוקנת עלינו לשפר את החינוך בכל הקהילות הישראליות, במטרה לכוון את כל צעירי ישראל להגשמה עצמית ולחיים של יצירה ומשמעות. הפיתרון למצב הקשה באוכלוסיות השונות בישראל הוא לא העברת שטחים בין האזרחים, או מתן פריבילגיות מיוחדות לעסקנים אגרסיביים. דרכי הפעולה הללו, כפי שראינו לאורך כל שנותיה של המדינה, ובפרט בשבועיים הנוראים שעוברים עלינו (החל מאסון מירון ועד למטחי הרקטות ולמהומות בערים המעורבות) – רק פוגעות באזרח הקטן, בילדים שרוצים לחיות ולהתפתח, ושזו זכותם המלאה.

הדרך היחידה להתקדם במדינה המגוונת להפליא שלנו היא לקחת אחריות מלאה על דור העתיד – גם אם הוריו לא מעוניינים בכך. להשקיע במערכת חינוך מיטבית ומצמיחה – גם בקהילות שלא מאפשרות זאת. לוודא שהילדים מבקרים בקביעות בבתי הספר – גם בקהילות שהתרגלנו לוותר עליהן. על ילדי ישראל, מכל המגזרים והקהלים, אסור לנו לוותר. נכון, זו קלישאה, אבל גם האמת הפשוטה: הם העתיד שלנו. 

 הכותבת היא מרצה בחוג לחינוך במכללת הרצוג