הטלפון צילצל וקיבלתי "צו 8". הקפצה לדרום. אני אורז הכל, עולה על מדים ומתייצב בתחושות מעורבות.
מצד אחד, אחיי בעיר לוד, ובעוד ערים בארצנו הקדושה, משוועים לעזרה. מצד שני הצבא זקוק לי, ללחימה. האם יש יותר חשוב ופחות?
האם הציבור הדתי תמיד ירוץ להילחם תחת הפיקוד הבכיר, בשעה ששורפים להורים שלו את המכוניות?
הנה, חייל שלי מראה לי תצלום של הרכב המשפחתי שרוף, בזמן שאנחנו כתף אל כתף על הגדר - מול קיני המחבלים בעזה.
המציאות מורכבת וקשה. ברור לי שהדבר הנכון זה לא להרפות ולעבוד חזק בכל החזיתות, כי הכל חשוב והכל נכון.
אך החשוב מכל זה לא להתבלבל, להשאר מדויקים במטרה: ריענון השורות בשלטון שנמצא כיום, שמסורס עמוקות ובכך מאפשר לאויב לכבוש כל חלקה טובה, בשאיפתו לארץ ישראל נקיה מיהודים.
נכון, בשעת כתיבת שורות אלה עזבתי הכל מאחורי, אישה ועשרה ילדים, לקיים את דברי הרמב״ם לא לחשוב על שום דבר פרטי ולעסוק במלחמה.
האם אני עושה הכל רק ״בשביל המדינה?״ ממש לא. אני עושה זאת רק עבור עם ישראל, בארצו, במדינתו.
בכל התקופות העם היה מבולבל ותועה. החכמה היא לכוון ולדייק.
לכן כה חשוב השיח, לא רק ביננו לבין עצמנו, אלא בכל הציבור לגווניו, כדי שנבין שיש פה משימה משולבת ואל לנו להתבלבל ולהתייאש, אלא להילחם, בכל המובנים, עם ידיעה ברורה שאנו מרימים את הראש בגאווה יהודית עמוקה - מתוך תורה וציפיה לישועת ה'.
נמשיך בכל הכוח בכל החזיתות, כי המלחמה רק התחילה. כחייל, אני מעריך כל חייל וכל לוחם שעזב הכל גם ללחימה אל מול האויב, בעזה וגם בערים המעורבות בלב המדינה. כי אין יותר ופחות, הכל חשוב, וביחד בע"ה ננצח.
שבת שלום,
אלחנן אלברט
מפקד בגדוד 7012, חטיבת אלכסנדרוני