שעות ספורות לפני כניסת השבת ליווינו למנוחת עולמים את עידו אביגל הי"ד שנהרג מפגיעת טיל בשדרות.
בזמן ההספד שלי נשמעה אזעקה אשר קטעה את ההספד שנשאתי ואילצה את כולנו לתפוס מחסה.
מוצא לנכון לשתף אתכם בעיקרי ההספד: "המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק, כתב בשירו על השחיטה, לאחר פרעות קישינב בשנת 1903: נקמת דם ילד קטן עוד לא ברא השטן.
ברוך ה' אנו חיים במדינתנו. ובעזרת ה' יש לנו צבא חזק ולא יהיו פרעות. אבל אם אוייבנו היו יכולים, היו עושים זאת. הם יורים ללא הבחנה באזרחים, בנשים, בקשישים ובילדים.
והנה, מוטלת כאן לפנינו גופתו הזעירה, הצעירה של עידו הקטן, עידודו, דודק'ה. ילד חמודות, בעל עיניים מחייכות, הוא לא הבין בפוליטיקה, הוא לא ידע שנאה, הוא רק ידע לאהוב. הוא רק ידע לחבק.
והוא שילם את מחיר השנאה של אויבנו.
המקורות של העם היהודי מספקים הסברים לטרגדיות מן הסוג הזה כדי לנחם. יסלחו לי כולם. לא אשתמש בהם.
כי איני יודע לנחם אב צעיר, בתחילת דרכו, שמוביל את בנו אלי קבר והוא צריך לתמוך באשתו, אם בנו הנלחמת על חייה.
אין לי רשות כלל להשתמש במילות נחמה שבשעה זו הן חסרות ערך ונבובות, כי איך אנחם אב שצריך לקרוא קדיש על בנו בן החמש.
איך אנחם אם שאבד ששונה והיא מורדמת ומונשמת ונאבקת על חייה בבית החולים.
באיזו מילה אשתמש כדי לנחם סבים וסבתות, סבתא רבא - אין לי .
כל שאני מבקש להתפלל לשלומה של האם.
להתפלל שה' יעניק לכם כוחות להמשיך הלאה. כן זה קשה. אבל תחשבו על אהבתו של עידו אליכם וכמה הוא היה רוצה שתמשיכו.
כן זה לא יהיה אותו הדבר. החור הענק שנפער ישאר איתכם לנצח, ואיתו אתם צריכים לחיות, לבנות ולהיבנות, למען עידו שכה אהב אתכם.
למען הסבים והסבתות, שהלך לבלי שוב, מאור עיניהם. למען תהל ולמען הילדים שעוד יבואו בעזרת ה'.
אסף ושני, משפחות אביגל ומשפחות ימין ושושן היקרים והאהובים, עד ליום האסון הקשה והנורא, עידודו היה רק הבן שלכם, הנכד של סבא אבי וסבתא רחל, סבא שמעון וסבתא צביה, נין לסבתא אורה ולסבתא אביגל, מאז יום אתמול, עידודו הוא הבן של כולנו.
מדינה שלמה ואומה שלמה מחבקת אתכם ועוטפת אתכם בהרבה אהבה. ונאמר לאוייבנו: לא תשברו אותנו! עם הפצע הזה שבלבנו, נמשיך".