עם ישראל ידוע כבעל מסורות, מורשת והיסטוריה ארוכת שנים אך גם כמי שהזיכרון הלאומי שלו קצר.
בין פרעות בישוב היהודי טרם הקמת המדינה לחדירות פדאיון ומחבלים לאחר הקמתה, ובין מבצעים למלחמות, שוכחים אנו לעיתים את הלקחים החשובים מהשיעורים אותם קיבלנו במשך השנים במחיר דמים יקר.
בימים אלו, מהדהדת בראש אמרתו של רמטכ"ל מלחמת יום הכיפורים, רב אלוף דוד אלעזר ז"ל (דדו): "המלחמה עכשיו היא לא על הר הבית אלא על הבית עצמו". אמנם נאמרו הדברים בימים אחרים וקשים למדינת ישראל, שנצרבו בתודעה הציבורית עד לעצם היום הזה, אך בימים אלו מקבלות מילותיו אלו של דדו משמעות חדשה, המתמצתת את הנעשה במדינה בשורת מחץ ברורה.
הלחימה המתמשכת על הבית מלמדת אותנו שוב ושוב את הדברים הכתובים ברשימה חלקית זו, עליה מוזמן הקורא הישראלי, הציוני ולא רק הציני, להוסיף, לעדכן ולהרבות חכמה. נקווה רק שמשהו מכל זאת ילמד, יוטמע ויופנם בקרבנו עד הסבב הבא.
להלן הרשימה:
מי שלא מגיב בתקיפות לצרור בלוני נפץ ותבערה יאלץ להגיב לטילי נ.ט ומטחי רקטות מעזה ואף מלבנון, בלית ברירה.
מי שמבליג על השלכת בקת"בים, זריקות אבנים והתנכלות ליהודים ברחבי ה״שטחים״, יקבל את אותם מעשים על ידי אותם ערבים ואחיהם המסורים בכבישים הראשיים וברחובות המרכזיים ברחבי הארץ כולה.
אויב שלא תרדוף ותעסיק כל ימות השנה – ירדוף ויעסיק אותך ואת כל אשר לך ברצותו ובזמנו החופשי.
בג'ונגל המזרח תיכוני לא עוזרת התנהגות נאורה לכאורה של אדם בעל נימוסים מערביים- כאן, בשיכון המזרח, "חוקי הבית" פשוטים וברורים: אם לא תקום כל בוקר מחדש לרדוף אחר טרפך- סופך שתיהפך לטרף בעצמך!
ארגוני מחבלים וצבאות טרור צריכים להיות נרדפים ונתונים להתקפה מתמדת ורצופה בכל מקום מעל או מתחת לפני האדמה. אין להאמין למושגים כ"הסדרה", "הודנה", "תהדייה" או כל סוג של התניה- מלבד כניעה.
מכבסת מילים ואיומים ריקים אינם בהכרח מרתיעים ולעיתים רק מבלבלים.
אויב לא מנטרלים- אויב מחסלים! לכל כדור שנורה צריך להיות "שם מרובע" בקצהו ולא חומת מפגע. לכל פגז צריכה להיות מטרה ראויה ולכל פצצה כתובת ברורה... ולא סתם דיונה או חממה ריקה.
"חורבן מתחיל תמיד במעשה לא הוגן אחד שמישהו חשב שאין לו משמעות" כתב פאולו קואלו בספרו "קצרצרים". מי שמתעלם ומצקצק בלשונו למראה סרטון טיקטוק של ערבי גזען סוטר לנער יהודי תמים ברכבת הקלה בירושלים הבירה, לא יוכל להתעלם מהתרת דמם של יהודים ופגיעה קשה ברכושם, בלינצ׳ים ופרעות בכל הערים המעורבות.
המפגין אדישות, חולשה ורפיסות מול פורעי חוק בנגב, בגליל, ביפו ובכל רחבי מדינת ישראל- בל יופתע מפרעות בסדרי גודל משמעותיים ואלימים יותר בכל רחבי הארץ- קוראים לזה (העדר) משילות.
במדינת ישראל הגיע הזמן להפנים שריבונות מחילים, משילות אוכפים וסדר עושים ללא משוא פנים, ללא היסוסים וללא תנאים. כזהו מנהגם של בעלי הבתים ולא של משרתים, מהגרים או סתם מנהיגים חסרי אמונה, נעדרי ביטחון וגלותיים.
כל כסות, חמלה, פנטזיה ופתרון שאינו כולל הרתעה חזקה והבהרה חד משמעית למי הארץ המובטחת שייכת ונועדה- הינם בגדר אשליה חסרת תוחלת או תקווה. ארץ ישראל וירושלים בירתה אינם למסירה, לחכירה או למכירה גם אחרי גלות של אלפיים שנה!
לא כל הרקטות מחלידות בבונקרים ובמשגרים של האויב.
המקצץ בסד״כ הצבא ומתפשר על כושרו וכשירותו מפאת "רעיונות מתקדמים" כשוויון ושלום לכאורה; החושב שהאויב המאיים על קיום המדינה נמצא הרחק מגבולה ולפיכך די בחיל האוויר וכמה צוללות עם מודיעין וסייבר איכותיים שיספקו את מירב המענה או התרופה בעיקרה; הסובר כי המשטרה גדולה דיה לבצע את שלל משימותיה ולהגן על כל האזרחים, כולל הערבים המשתמטים שמורגלים חלקם בחיסולים הדדיים ובהם צריכה היא להשקיע את רוב מרצה וכוחה- מופתע כבר עתה ויופתע עד מאד ביום פקודה!
אין תחליף להיקפי כוחות קרקעיים חמושים, נחושים ומקצועיים להגנת המדינה, או כדברי תא"ל אברהם אילון ז"ל, ראש מחלקת היסטוריה במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים: "אין בכוח המעטים בעלי האיכות להתגבר לבדם על הכמות, את איכותם של המעטים משלימה הכמות אלא שהאיכות בולטת יותר בשעת מבחן והשפעה גורלית".
הכובל את ידי המשטרה- בל יתפלא כי יקשה עליה להשתחרר מכבליה ולפעול בנחישות וללא מורא ממשפט והדחה בעת הצורך, בשעת קריאת אזרחים שומרי חוק לעזרה.
מי שמאיים תדיר על שוטרים במח״ש ועל חיילים במצ״ח, ההופך כל סיטואציה מבצעית וקרבית המתחוללת בתוך שניה- למשפטית במהותה, כזו הדורשת התפלפלות ופרשנות חוקתית במשך חודשים ושנים באולמות מוארים עם כורסאות ומזגנים. זאת ועוד במקום לגבות פעולה מידית, נחושה וקטלנית- שלא יתפלא כי מעמד כוחות הביטחון נשחק, המשילות נפגעת וההרתעה מתפוגגת.
הטיב לתאר את התחושה של חוסר הגיבוי לפעולה, רס"ן יואל פלגי ז"ל שהיה מצנחני היישוב באירופה הכבושה במהלך מלחמת העולם השנייה, ומפקד יחידת הצנחנים הראשונה בצה"ל. פלגי כתב את המילים הבאות לאחר שהסניגור במשפט קסטנר, האשימו בבגידה, כיוון שהצדיע במועל יד לאנשי אס אס על מנת שלא יחשדו בו, וכך כתב: "ואילו אנו טרם השתחררנו ממלכוד עצמנו ועודנו נוהגים לפי הכלל: אם תצא ולא תחזור – גיבור תהיה; אם תצא ותחזור – תישפט; אם תשב ולא תעשה – תשפוט; ואולם העם הזה יוסיף להתקיים אם תמיד יימצאו לנו כאלה שיאמרו: מי ילך אם לא אני? והם ילכו בדעתם, שאם יחזרו – אולי יישפטו בידי אלה שלא הלכו".
מערכת אכיפה מוגבלת שאינה בהכרח אפקטיבית או יעילה משום ידה הכבולה, לצד מערכת משפט שאינה מגבה, מאפשרת או מבינה באיזה צד היא של "המפה"- מובילות יחדיו לדרדור ההרתעה, לרפיסות התגובה ולמשפטיזציה משתקת ו״מפחידה״.
נשק אישי נועד להגנה עצמית בהתאם לחוק. בעת איום ממשי על חיים, בין אם בנשק חם, סכין, בקת״ב או השלכת סלעים- חובה היא לעשות בו שימוש אפקטיבי ויעיל. מהמשטרה נדרש לעצור את היורה ולתחקרו רק אם לא פגע במטרתו, ולא- להעניק לו צל״ש על הצלת חייו ורכושו, ולו רק של זולתו.
המחשבה שיהודים וערבים מסוגלים לחיות בדו קיום אידילי (שכוך), שוויוני ומכבד במדינת ישראל הינה בגדר מחשבה אוטופית ופשטנית במהותה, שנכשלה פעם אחר פעם גם כשלא הייתה מדינה יהודית או כיבוש ישראלי בשום צורה. שאלו ובדקו מה עלה בגורל יהודים שהתגוררו במשך שנים של שכנות טובה לכאורה, לצד ערבים בחברון, במוצא, בצפת ובירושלים העתיקה. לא זו אף זו- חקרו גם מעבר לגבולות הארץ והמדינה מה ארע לאותם יהודים בעיראק בעת "פרעות פרהוד", ליהודי מרוקו בפרעות התריתל, ליהודי סוריה בפרעות חלב וכך בכל מקום בו חיו יהודים בשכנות לערבים בדו קיום "מופלא".
רוב הערבים אזרחי מדינת ישראל אינם שונים מרוב הערבים העזתים או ה״פלסטינים״ בפזורה.
שאיפתם ומטרתם אחת היא וברורה- לרשת את הארץ כולה בתפישת עצמם כפלסטינאים בפלסטין הכבושה!
מחשבה שגויה היא בבסיסה שאם נמשיך לסגת מ"שטחים", ל"פנק" בהטבות את הערבים, נתחשב רק ברגשותיהם הדתיים על האתרים המקודשים גם ליהודים, נבליג על מעשיהם הפליליים ונתרפס בפני מנהיגיהם, דבר המאפיין יהודים גלותיים ופוסט ציוניים- יסייע הדבר להשגת שלום בר קיימא גם בעידנא דריתחא.
מי שמוותר לאזרחים ערבים משום מוצאם, מעניק להם זכויות והעדפה מתקנת, אך לא דורש מילוי חובות או לפחות נאמנות בסיסית, ייתכן והוא עצמו גזען; מי שמאפשר להם לצבור נשק חם ולהשתלט על העולם התחתון באין מפריע- יקבל גיס חמישי ביום פקודה כפי שהוכיחו כבר חברי הכנסת והמנהיגים הערבים- עזמי בשארה, חנין זועבי, באסל גאטס ואחרים.
חלק מהתקשורת הישראלית משרתת שלא בטובתה או בכוונה ברורה חלילה את האויב, עת מחלישה היא את כושר העמידה והאיתנות של האומה עם תמונות קשות ותחזיות אימה, המספקות ״תחמושת״ דווקא לעוכרי ישראל.
אותה תקשורת מעצימה את מעשי הנקם הפסולים של קומץ יהודים וממעיטה בסיקור מעשי האלימות והטרור הרבים מצד הערבים. אותה תקשורת ישראלית לא אחראית, מטווחת היטב את הארטילריה של האויב טוב יותר מכל קש״א (קצין שתוף ארטילרי), סוכן שתול ומרגל כפול.
ישנם כתבים חרוצים ובלתי אחראיים בעליל הרודפים אחרי כל מטח רקטות וטילים שמשוגר כדי להשיג סקופ, לצלם פגיעות ונזקים. אחרי כל זאת מתלוננים הם ומצקצקים בלשונם כמה נורא הוא הדבר ושאין לדווח חס וחלילה את מיקום הבית שנפגע, בעודו מצולם על רקע כביש מספר 1, עין נקובא וההר היפה של צובה.