בתאריך י' תמוז תשע"ד (8/4/14) פרץ לחיינו מבצע 'צוק איתן'. המבצע החל בעקבות ירי רב של ארטילריה מרצועת עזה אל עבר יישובים בדרום.
במהלך המבצע נורו כחמשת אלפים רקטות ופצצות מרגמה אל עבר ערי ישראל בדרום ובמרכז, נהרגו שישים ושמונה חיילים וחמישה אזרחים הי"ד ולראשונה הופעלו בו מנהרות אותן חפר חמאס במשך מספר שנים קודם המבצע.
השימוש במנהרות הפתיע את ישראל, על אף שידעה על קיומן, ומלבד מספר החיילים הרב שנהרגו ונפצעו על ידי מחבלי חמאס שעשו בהן שימוש, הן זרעו בלבול ופחד ביישובי עוטף עזה כאשר בחלקם המנהרות הופיעו בסמוך לגני ילדים וחדרי אוכל. מרגע שבצמרת הביטחונית של מדינת ישראל הובן שאיום המנהרות איננו רק תיאורטי, השמירה על היישובים, החל מעמדת הש.ג ועד למארבים סביב הגדרות שלהם, הוטלה על היחידות המיוחדות וגדודי החי"ר של צה"ל.
המבצע נגמר בתחושות קשות, אשר נבעו בעיקר מההפתעה שגרמו המנהרות והפגיעה שלהן בתחושת השקט והביטחון של תושבי העוטף.
חלפו שנתיים מאז המבצע ומי שעיין בנתונים היבשים של קליטת תושבים ביישובי עוטף עזה (וכן בעיר שדרות), גילה את הלא ייאמן – היישובים הסמוכים לגדר הגבול עם רצועת עזה, אלו שבמהלך המבצע היו נתונים תחת מתקפות פצמ"רים בלתי נגמרות, אלו שבמרכזם צצו לפתע מנהרות טרור, אותם יישובים צמחו בצורה משמעותית וקלטו לתוכם אלפי משפחות צעירות חדשות.
מה הרציונל? אז זהו, שאין כזה. הרציונל היחיד הוא חוסר הרציונל שעומד בבסיסו של כל התהליך הציוני בו אנו נמצאים כבר למעלה ממאה שנים – "כאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ". אויבינו מסביב מכריזים בקול גדול על כוונתם לפדות את פלסטין ברוח ובדם, ואנחנו בפועל הולכים ופודים את ארץ ישראל ומעירים אותה לתחייה אחרי אלפי שנות גלות.
לא נביא אנוכי, וגם לא בן נביא, אבל קבלו ממני השוטה נבואה שאת נכונותה אתם מוזמנים לבדוק בעוד שנתיים מהיום: בחודש סיוון שנת תשפ"ג, העיר לוד, זו שהיהודים שבה נתונים בימים אלו לפוגרומים מידי שכניהם הערבים, תִמְנה אלפי יהודים יותר ממה שהיא מונה כיום, וכן, גם באופן לא פרופורציונאלי לצמיחה הרגילה של ערים.
מה הרציונל? אין רציונל. זה פשוט הכיוון של ההיסטוריה, לשם היא זורמת, לגאולתם של ישראל.
אלא שכל ההתנערות הזו לתחייה עודנה מסתגרת רק בעולם המעשה ובתחומים של בניינה החומרי של מדינת ישראל ולעומת זאת התנערות לתחייה רוחנית טרם ראינו.
אצל רבים ממובילי המדיניות ומעצבי דעת הקהל שלנו, מדינת ישראל איננה יותר מאשר מדינה מערבית והשיא מבחינתם הוא לקרב אותה במשהו לסטנדרטים התרבותיים והמוסריים של עמי אירופה הנאורים. בבתי המשפט ואצל היועצים המשפטיים, ערכי הדמוקרטיה והפוסט מודרנה הם ממש בדרגת לוחות הברית מסיני, ובאולפני התקשורת השאלה מה חושבת אירופה לגבי כל נושא, קודמת ומעלימה לגמרי את השאלה מה חושבת עליו תורת ישראל ורוח עמנו.
במהלך ימי הפוגרומים האחרונים, בהם בכל הארץ ערבים ניסו לשרוף, לסקול ולדקור יהודים, מבלי שמשטרת ישראל נותנת מענה הולם לאיום, עלתה הדרישה להקים 'ועדת חקירה' בה תיבדק היערכות כוחות הביטחון ועמידתם במשימות האבטחה השונות.
כמובן שכיוון שאנו עוד בתוך האירוע, כל זה עוד בכלל לא על הפרק, אבל כשהימים הללו יחלפו והשקט יחזור לרחובות בעזרת ה', יודעים אתם מי יעמדו בראשה של אותה 'ועדת חקירה' אם תקום? נכון מאוד, שופטים. אלא שהדעת נותנת, שהשופטים בבתי המשפט אינם צריכים לעמוד בראשות כזו ועדה, כי אם להיות נחקרים על ידה חקירה תחת אזהרה. הלא מי אם לא הם הביאונו עד הלום למצב בו כוחות הביטחון עומדים חסרי אונים מול ערבים בני שש עשרה עם כמה אבנים?!
לתחקיר העיתונאי אתם כבר מוכנים? כן כן, זה שינסה להתחקות אחרי 'שורשי הסכסוך' שהתפרץ לפתע פתאום. תחקיר שיפיל את האשמה על כולם, מלבד על העיתונאים ואנשי התקשורת עצמם, שבמשך שנים שוטפים לכולנו את המוח על דו קיום וחיים משותפים, ומעלימים במכוּון את כל מה שסותר ומאיים על תחושות האחווה והשלום בין יהודים לערבים; עיתונאים ואנשי תקשורת, אשר אצלם מלבד 'פרח מוגן' ו'חיה מוגנת', ישנו גם 'ערבי מוגן' – עליו ישנו איסור חמור לדבר דברים רעים; עיתונאים ואנשי תקשורת שממוטטים לנו את הרוח, מטריפים אותנו בשנאה עצמית ועסוקים בלהוליך אותנו שולל אל עבר האור של אירופה.
ועדות חקירה אמיתיות לא יקומו, ותחקירים עיתונאיים הראויים לשמם לא יהיו, אבל לנו ראוי לחקור ולתחקר כיצד זה שהגענו עד הלום. משככי כאבים בסגנון של תגבור כוחות המשטרה ומבצעי איסוף כלי נשק במגזר הערבי, חשובים ככל שיהיו, אינם המרפא למצבנו. מצבנו הלאומי דורש לא פחות מניתוח לב, או לפחות 'צינתור' בו יפתחו כל הסתימות בעורקים שתפיסות עולם זרות וחיצוניות גרמו לנו.
"ברוך אתה ה' המעריב ערבים", שבזכות היציאה שלהם למרד, פוגרומים ופרעות ביהודים, אולי משהו בקונספציה של ניהול החיים והתפיסה התרבותית כאן במדינת ישראל, ישתנה.
"ברוך אתה ה' המעריב ערבים", שהתפרעותם כחיות פרא צמאות דם (אני מבקש מחילה מחיות הפרא, לא מצאתי דוגמא אחרת להשוות אליה), מהווה אקורד סיום מתאים לכהונת נשיא המדינה ריבלין, לוויה וקבורת חמור לנאום 'ארבעת השבטים' שלו, בו הוא השווה בין ישראל לעמים וכלל את הערבים כאחד משבטי ישראל.
"ברוך אתה ה' המעריב ערבים", שתעריב כבר את שמשה ותוריד בעינינו את קרנה של התרבות המערבית עם כל ערכי הפוסט מודרנה שלה, שכבר הביאו את מדינות אירופה קרוב לגסיסה, ותעורר אותנו לשוב אל ערכי עמנו, אל תורתנו ואל עצמנו, במהרה בימינו, אמן.