אז מה הלאה?

הלכתי עם הילדות הקטנות לשחק בגינת המתקנים החדשה שבנו בשכונת רמת אשכול בלוד. זו שנמצאת השבוע בכותרות. זה היה לפני כמה שנים, מיד לאחר שחנכו אותה.

בזמן ששיחקנו, שני ילדים ערבים קפצו בפראות על הסככות החדשות, כאילו היו טרמפולינות. ביקשתי מהם לרדת על מנת שלא להרוס אותן, אך לשווא.

פניתי לאישה ערביה שהייתה שם עם ילדיה. אולי אם תפנה אליהם בשפתם זה יעזור. היא סימנה לי משהו כמו: "עזוב, אלה לא יקשיבו. אין טעם לנסות".

שבועיים אח"כ, כאשר באנו שוב לגינה, מרבית המתקנים כבר היו הרוסים. התושבים הערבים הפסידו גינה נפלאה בגלל מיעוט שלא ניתן לשלוט בו.

עברו כמה שנים ולא אתפלא אם אותם שני ילדים היו ממובילי האש שרצו השבוע לשרוף את ביתי.

בדברים הבאים אבקש לטעון שלא נכון רק להביט על "הערבים" כקולקטיב, זה ודאי לא באשמת הגרעין וזה לא קשור לסוגיות תקציביות או הזנחה. זה קודם כל נובע מאנרכיה ועבריינות שאינם מטופלים כבר שנים רבות.

הנה שני סרטונים של מקרים שראיתי בעיני וצולמו במקביל ע"י שכני. האחד, צולם לפני כמה חודשים: חיסול שהיה פה באוקטובר. המחסל שירה בתושב ערבי, בורח מהשביל, דורך את נשקו ורץ לחסל עוד מישהו, ערבי, ש"רק ניפצע". הסרטון השני, קרה השבוע ומדובר באותו השביל. נער זורק אבן על מכונית משטרה שהמשיכה לנסוע, וצעיר אחר יורה לכיוונה ולכיוון דירתנו.

- המדינה שלא טיפלה באופן עמוק ויסודי במקרה הראשון של ריב בין חמולות, היא זו שצריכה כעת לטפל במקרה השני שגם נוספה לו קומה עתיקה של לאומנות. שורש הבעיה כאן הינו פחות בצד הלאומי, והרבה יותר במרכיב הפלילי שהלך ותפח. אותו שכן ערבי, מחזיק ברשותו נשק לא חוקי, לא על מנת להגן על עצמו מפנינו היהודים, אלא קודם כל על מנת להגן על עצמו מבני עמו. כעת, אחרי שניתנה רשות למשחית, הכל לאומני, אך שורש הבעיה אינו רק משם.

אל מי שטוען שזו "ההזנחה" של המדינה אל מול המגזר הערבי. אשמח לקחת אותו לסיור בלוד: שיראה את בית הספר הממלכתי דתי המט לנפול של ילדי, אל מול מבנה בית הספר הערבי החדש שנמצא בשכונת ברמת אשכול. אשמח להראות לו את מערכת הפחים החדשה שגם אחרי שהונחה, עדיין ראיתי את השכן הערבי זורק את שקית הזבל שלו על המדרכה ולא טורח להכניסה אל תוך הפח. אגב, הפח הזה כמובן נשרף השבוע. האם כל הערבים כך? ודאי שלא, אך די לנו במיעוט שעושה כרצונו. בנו ובהם.

רבים מחברי בקרנות ובפדרציות אשר תרמו כספים למען בניית חברה משותפת, תוהים כעת מה עלה בגורל המיזמים המבורכים בהם גם אני נטלתי חלק. אבקש לטעון שהפעילות שנעשתה הינה חשובה עד מאוד ליצירת מסה קריטית, אך גם אם 99% מהציבור הערבי יבלה איתנו בסעודות איפטר משותפות תוך השמעת שירי שלום והמנון התקווה, עדיין יש 1% של עבריינים שיכול לשרוף את הכל.

הסבר נוסף שם את האשמה על גרעינים תורניים שבאו לערים המעורבות. הרבה ביקורת כתבתי על דרך הפעולה של גרעינים מסוימים. הביקורת עוסקת בהפרטה שהמדינה עושה למשימותיה תוך ניוון מנגנונים עירוניים, לחוסר המעקב אחר השלכות חברתיות של חלקם, לתמיכה ארוכת שנים המתרחקת מהמטרה המקורית, להתנשאות אפשרית ולקשר פוליטי חזק מידי.

אותן בעיות שאפיינו גרעינים מסוימים בפעילות מול החברה היהודית המקומית, מאפיינות גם כמה קבוצות שפועלות בתוך ערים מעורבות והדבר קשור למינונים מורכבים של התחדשות עירונית אל מול ג'נטריפיקציה. ועדיין, הניסיון לומר שזו סיבת המאורעות אינה אלא בריחה מן המציאות. דומה הדבר לטענה שאדם הסובל מסרטן, הגיע לכך בגלל שאכל לחם לבן.

במציאות בריאה יש מה להתפלמס על היתרונות והחסרונות שבאכילת לחם לבן, אך ברור שהוא אינו הגורם לסרטן. בכל גרעין יש אנשים שונים ומגוונים, אך גם הקיצוני שבהם אינו מתקרב לאנשי לה-פמיליה שהגיעו אלינו מבחוץ, לאחר תחילת המהומות. לאותם אנשים שהסתובבו כאן בצורה מבישה אין שום קשר לחברי הגרעין התורני שצריכים להישאר כאן גם מחר. גם אין להם שום קשר למאות המתנדבים שבאו לשמור עלינו בלילות, תוך הקפדה על סדר וחוק. ואגב, אותם חברי לה פמיליה, אינם אלא ברובם, נוער קצה המחייב טיפול. סגנונם נובע קודם כל מסיבות רגשיות וחברתיות ואילו הלאומנות אינה אלא ביטוי קצה לבעיה.

מה עושים מחר?

מתחילים למשל באיסוף הנשקים. פתרון הבעיה אינו יבוא בשיטת "ניכנס בערבים", אלא דווקא בפעולה משותפת עם המנהיגות הערבית, לפחות חלקה, כנגד הפשע. אם זו השפה, ממילא גם נמצא שותפים בצד הערבי ומלאכת האיסוף והמעצרים הנדרשים תהיה ריאלית.

אינני מתעלם מן ההיבט הלאומני ומחוסר ההכרה של רבים בציבור הערבי בזכותנו על הארץ. יחד עם זאת, מבחינה מעשית, מיקוד השיח בסוגיה זו לא יסייע לנו לבנות את הגשרים הנדרשים כרגע. לעומת זאת, השאלה כמה נשקים נאספו היום בלוד, היא פרקטית, יעילה, וסביבה נוכל להתקדם ליצירת מסה קריטית של מנהיגים שפועלים ביעילות נגד האלימות. כוחו של האימאם המסית, ירד פלאים, אם ימצא עצמו ללא הכמות האדירה של נשקים הנמצאת סביבו.

קדימה.

--

שמואל שטח הוא מנכ''ל תנועת נאמני תורה ועבודה