מטפלים ומטפלות פמיניסטיות טוענים שטיפול בגישה פמיניסטית מגדרית יכולה לסייע לגברים, ולאחרונה מתקיים מסע שיטתי שלם לצורך קעקוע של ערכי החברה המסורתית ובעיקר דקונסטרוקציה של הגבריות או במלים אחרות קעקוע שלה.
שני אירועים חשובים כדאי להזכיר מבחינה זו. הראשון הוא איגוד הפסיכולוגים האמריקאי שהגדיר את הגבריות כרעילה כאשר מייד נבין שבהגדרה זו הם אינם מכוונים כפי שטוענות הפמיניסטיות לסוג מסוים של גבריות אלא לעצם הגבריות עצמה.
השני הוא ספרה של הסופרת הפמיניסטית ליז פלאנק שנקרא (לאהבת הגברים) שלמעט מס השפתיים בשם הספר, הוא מהווה הסתה קשה כנגד גברים כאשר כבר בשורות הראשונות מגדירה פלאנק את הגבריות כדבר המסוכן ביותר לחברה האנושית.
בכל אופן, טענת אותם המטפלים והמטפלות היא שבמקום להאשים גברים, תרפיה פמיניסטית מכירה בכך שלקוחות המגדירים עצמם כגברים, סובלים מהשלכות שליליות מהיותם מותנים בחברה פטריארכלית. אך לטענתם הם מעודדים את הגברים לאתגר את הפריווילגיות הגבריות שלהם, לאתגר הפטריארכיה הקיימת, לגרום להם להבין שהם אחראים על שימורה ולבסוף להובילם למקום של מלחמה בגוף שאינו אלא השלכה של מיתוס אנתרופולוגי וסוציולוגי. את זאת כאמור נוכיח מייד דרך מחקרו של דיוטון ויש להוסיף שקיימים מחקרים רבים נוספים.
מה הגישה האמיתית מאחורי מילים אלו אומרת? לפי דבריו של מטפל בגישה כזו מדובר בגישה או תגובה גברית לפמיניזם שניתן לכנותה "כנקודת המבט הפרו-פמיניסטית". לשיטתו היא גורסת כי "הגבריות ההגמונית" מחויבת לשנאת נשים ולאלימות נגד נשים, וכי הפטריארכיה היא הסדר החברתי והפוליטי שבתוכה היא מתממשת.
זוכרים את הגדרת הגבריות כרעילה בידי איגוד הפסיכולוגים האמריקאי והטענה הפמיניסטית שלא מדובר בגבריות עצמה אלא פאן מסוים שלה? אז זהו שהמטפל מודה שלא הגבריות הרעילה אלא עצם הגבריות עצמה היא הבעיה. ומדוע היא הבעיה? משום שלשיטתם רק גבר בעל נקודת מבט פרו פמיניסטית יכול להיחשב כגבר לגיטימי, היינו "אמתי" למרות שהוא מסתיר את המונחים הללו ולא מזכיר אותם. את זה ניתן להבין מהקונטקסט. וחמור מזה בדבריו אלו הוא טוען שבעצם כל גבר מסורתי שלא עבר אינדוקטרינציה כזו הוא גבר אלים שמחויב לשנאת נשים.
תפיסה פמיניסטית זו לגבי מהותה של הגבריות היא מה שפרופסור דונלד דיוטון מכנה במחקריו הארכיטקטורה של האנטי מדע ומשווה אותה לכת. במחקריו הוא מראה שאלימות בקרב נשים לסביות גבוהה מאשר בזוגות הטרוסקסואליים, נשים יותר אלימות כלפי גברים בזוגיות הטרוסקסואלית, גם כלפי בני זוג לא אלימים, אין יחסי כוח של שליטה באלימות במשפחה, הרוב המכריע של הגברים שולל גישה לכאורה פטריארכלית ורק בנסיבות מסוימות, ורק גברים מסוימים משתמשים בתירוץ זה להצדיק את הפסיכופתולוגיה שלהם עצמם.
כפי שדיוטון מסביר, הפרדיגמה המגדרית היא ההשקפה שרוב האלימות במשפחה מתנהלת נגד נשים (וילדים) במטרה לשמור על הפטריארכיה. בהתבסס על סוציולוגיה פונקציונליסטית, זו הייתה נקודת המבט הבולטת לגבי אלמ"ב בצפון אמריקה ובמערב אירופה, המסגרת של מדיניות המשפט הפלילי בנוגע לאלימות במשפחה, הבנת בתי המשפט את אופי האלימות במשפחה, התייחסות בתי המשפט לגברים המואשמים באלמ"ב, קבוצות פסיכו-חינוכיות והחלטות משמורת.
דיוטון מסביר שהעדויות המחקריות סותרות את כל העקרונות העיקריים של מערכת אמונה זו: אלימות נשים במשפחה שכיחה יותר מזו של הגברים, אפילו כנגד בני זוג שאינם אלימים, אין קשר כולל של שליטה לאלמ"ב, והתעללות שמבצעים המשתמשים באלימות בין זוגית מסיבות אינסטרומנטליות שתלתנית משותפים לנשים ולגברים. מחקר התומך בפרדיגמה המגדרית מבוסס בדרך כלל על מדגמים מוטים סטטיסטית ולא קבילים מדעית (קורבנות ממקלטים נשים וגברים מקבוצות המופנות דרך בית המשפט בלבד) ואז מוכללים באופן בלתי הולם לאוכלוסיות קהילתיות.
הפרדיגמה המגדרית היא מערכת סגורה, שאינה מגיבה למאגרי נתונים לא מאששות, ונוקטת עמדה אנטי מדעית העולה בקנה אחד עם כת. במחקר שלו דיוטון משווה את התגובות של הכת המגדרית הזו, מונח שהוא עצמו משתמש במחקר שלו, לכתות אחרות ומראה את התגובה הכיתתית אל מול נתונים מדעיים סותרים.
במחקרה השני דיוטון, מבצע סקירה ביקורתית שנעשית על בסיס ניתוחים פמיניסטיים של תקיפת רעיות המניחה כי הפטריארכיה היא גורם ישיר לתקיפת הרעייה. הנתונים נבדקים ממגוון מחקרים המצביעים על כך ש- (א) אלימות לסבית שכיחה יותר מאשר אלימות הטרוסקסואלית, (ב) לא קיים קשר ישיר בין כוח (שליטה) לאלימות בקרב זוגות, ו- (ג) לא קיים קשר ישיר בין פטריארכיה מבנית לבין אלימות כלפי נשים. המסקנה היא כי על הפטריארכיה לקיים אינטראקציה עם משתנים פסיכולוגיים על מנת להסביר את השונות הגדולה בנתוני אלימות וכוח.
מוצע כי צורות מסוימות של פסיכופתולוגיה עשויות להוביל לכך שגברים מסוימים יאמצו אידיאולוגיה פטריארכלית כדי להצדיק ולבצע רציונליזציה לפתולוגיה שלהם עצמם. ובכך, למעשה בשני מחקרים הללו שלו דיוטון לא רק שולל את מיתוס הפטריארכיה, לא רק את האלמ"ב כמאופיין באלימות גברית בלבד אלא את כל התשתית עליה מונחת הפסיכותרפיה הפמיניסטית, כפי שדנו בה עד עכשיו.
על כן, טיפול פמיניסטי בגישה מגדרית מסוכן למטופל שכן מדובר לטעמי בניצול ציני שלו לצורכי שטיפת מוח, רדיקליזציה של מטופל במצוקה, הנדסה חברתית של התודעה ולמעשה מדובר בקלאסיקה של האשמת הקורבן. מכיוון שמטפלים ומטפלות פמיניסטיות ופמיניסטים טוענים שתרפיה פמיניסטית יכולה לשמש גברים להבנת המעורבות שלהם בפריווילגיה גברית (כחלק משטיפת מוח זו), לטעמי, יש לבחון אם טיפול מעין זה אינו עובר על כללי האתיקה המקצועית של מטפלים פסיכולוגיים. ובמידה וכן יש לשלול את רישיונם לצמיתות כאשר קמפיין ציבורי להעלאת המודעות בציבור לאופי האמתי של הגישות הפמיניסטיות ודרכי הפעולה שלהם צריך להילקח על סדר היום ולבוא בחשבון.