עפרה לקס
עפרה לקס צילום: מירי שמעונוביץ

הלב שלי שבור לרסיסים. הנפש מרוסקת. 18 שנים בעיר לוד. שנים שבהן ידענו עליות ומורדות עם שכנינו הערבים. מעולם, מעולם לא חשבתי שנגיע למלחמה.

הגפרור הושלך ביום שני לפני עשרה ימים. ההודעות הקשות הופיעו בווטסאפ הקהילתי בזו אחר זו, והתמונות הוכיחו שנקלענו לסרט רע שכולו אמת. הערבים החלו להתקומם בשכונת רמת אשכול: דגל ישראל הושלך לארץ ודגל פלשתין הוצב במקומו, לקולו של ההמון המריע. עשרות סטודנטים הפכו לנצורים בתוך מבנה המתנ"ס השכונתי, מסביבם המון סוער ומשליך אבנים. הם חולצו רק בתום שעה ארוכה, בחיפוי שוטרי יס"מ. זריקת בקבוקי תבערה לעבר בתים ואנשים, הצתת המכינה הקדם־צבאית ומבנה התלמוד־תורה, שריפת מכוניות. שפשפתי את העיניים בתדהמה, זה אמיתי?

למחרת פתחתי במלחמה. המלחמה על התודעה דרך התקשורת. אינני מתגוררת בשכונת רמת אשכול, ביתי גדול ובטוח, אבל הייתי חייבת לצאת ולהגן, לדברר לעיתונאים את העיר השבורה שלי ולספר להם את סיפור תושבי השכונה. הרי לוד היא מיקרוקוסמוס של המדינה כולה.

השכנים כיוונו את הפורעים

בבוקר יום שלישי נסעתי לשכונה. גופות של מכוניות קיבלו את פניי בעצב, מבשרות לי שאני נכנסת לעולם אחר. כשהגעתי למתחם התלמוד־תורה ריח השריפה הכה בי ולא הרפה. הספרים השרופים, הריהוט שלא היה ניתן לזהות, ובתוך זה מצעד של כתבים וחברי כנסת. שידכתי בין עיתונאים לתושבי השכונה שהגיעו לכאן לפני עשור כדי להפיץ אור ומצאו את עצמם בחזית של קרב, וכל הזמן גערתי בקול הפנימי שמרד בי: צאי מהחלום הרע הזה. תתעוררי.

אבל זו הייתה רק ההתחלה. בלילות הבאים שמענו וצפינו בפרעות בשידור חי. כל לילה היה גרוע מקודמו. ערבים קמו על שכניהם היהודים, ירו ללא הפרעה ברחובות, דקרו והרגו יהודי בלינץ'. הם הציתו בתי כנסת, פירקו את בית העירייה החדש ואת מוזיאון הפסיפס, שברו ובזזו בתים שנעזבו על ידי תושביהם המפוחדים. היורים המשיכו להתהלך בשכונה ללא הפרעה. ללא משטרה.

היהודים והערבים ברמת אשכול מכירים זה את זה היטב. הם חולקים חדר מדרגות משותף, חנייה, מכולת וחיוך של בוקר טוב. אבל ברגעים האלה, כשהשד הלאומני יצא מהבקבוק, הערבים השילו את עורם והפכו לחיות טרף נקמניות. ערבייה כיוונה פורע אל חלון בית שכנתה היהודייה, אנשים זיהו בוודאות את מכוניותיהם של ידידיהם היהודים כדי שאלה יוצתו, שכנים שפכו נוזלים כדי שבעת מנוסה היהודים יחליקו וייפצעו. גם כשהפליטים באו כדי לפנות רכוש הם צעקו מחדר המדרגות "אנחנו נשחט אתכם".

בשבוע הזה לא הוצאתי את הראש מהסלולרי. לא דיברתי עם הילדים, לא התייחסתי לבית. הייתי חיילת במלחמת התודעה. חיילת שהליבה שלה, האמונות היציבות ביותר שלה, מתפוררות. הביטחון היציב בכך שיש לי על מי לסמוך בשעת צרה, החוזה הבסיסי שלי עם המדינה, שלפיו אני נותנת את החירות שלי תמורת ביטחון אישי, נקרע לגזרים.

האמון במדינה אבד

ביליתי הרבה בחמ"ל שהקים ארגון הגג של קהילות הגרעין התורני בעיר. אנשים מהעיר וממקומות שונים בארץ שעזבו הכול ובאו לנהל את המשבר הזה. מאות גיבורים שהניחו בית ומשפחה ובאו לסכן את עצמם למעננו, להגן בגופם על תושבי מרכז הארץ. הם הילכו חמושים ברחובותיה של העיר, שומרים על נפש ועל רכוש. הם הצילו חיים, פשוטו כמשמעו. לולא הם מספר ההרוגים בלוד היה גבוה והפרעות היו גרועות הרבה יותר. ארגון ההגנה תשפ"א.

רבים אחרים, מהארץ ומהעולם, שלחו מזון לכל סוגיו וחבילות פינוק, תרמו כסף לשיפוץ בתי הכנסת שנשרפו ובאו לשקם, והיו כאלה שעשו איתנו את השבת והחג.

החיבוק של העם הזה היה חזק וארוך ומפליא. מעולם לא ראיתי בעיניים כל כך הרבה טוב. נפעמתי ונדהמתי. אבל הפליאה וההערכה לא כיבו את הבערה הפנימית שלי, אולי להפך. כי איך הגענו למצב הזה, שאנחנו אלה שצריכים להיתמך? לקבל עזרה? להיות מחוזקים? הרי אויבינו הם אזרחי המדינה, לא ארגון חבלני זר מעבר לגבול. לא התרחשה כאן רעידת אדמה ולא צונאמי. לא כוח עליון המיט את האסון הזה עלינו. מדינת ישראל היא שהביאה את הקטסטרופה הזאת בידיה שלה. היא שתקה במשך שנים כשהגחל העברייני־לאומני בער בשקט, ובחרה שלא להגיב כשהוצת שוב. היא הראתה אוזלת יד שאין עליה כפרה, שעלתה בחיי אדם, ברכוש, ביציבות נפשית. בשבוע שעבר איבדתי את מה שהחזקתי בזהירות לאורך שנים רבות. את האמון במדינה שלי.

הקרב על התודעה היה קשה ומתיש. לעיתונאים המתגוררים במדינת תל אביב קשה מאוד להבין שהערבים הם המתקיפים והיהודים הם קורבן. מהר מדי הגענו לשיח שקרי, מגמתי ומקומם מאוד על סימטריה בין הצדדים.

משהו לא מסתדר לאנשים האלה, יושבי האולפנים הממוזגים. הקונספציה שיושבים בתוכנו ערבים שהחיידק הלאומני הוא דייר של קבע אצלם, שוכן שם רדום ועלול להתעורר בכל רגע, היא דבר שהם אינם יכולים לשאת.

נכון, כמעט בלתי אפשרי לחיות בתודעה כזאת, אבל אחרי שבוע של פרעות בלוד, בעכו, ביפו, ברחבי הנגב והגליל, הגיע הזמן שגם הם יביטו למציאות בעיניים ויפסיקו לספר לעצמם שקרים. הם כינו את תושבי השכונות האלה "מתנחלים" בלעג. אני מציעה לכל אחד מהם לבוא ולהתנחל בשכונות המעורבות למשך שבוע. לנסות לשרוד בתנאים הפיזיים הקשים, לחלוק בניין אחד ומתנ"ס משותף עם הערבים שהם מדברים עליהם כל כך יפה. לפעול ולחיות עם האוכלוסייה הוותיקה, המקסימה והלא תל־אביבית. כבר אחרי יומיים, אני מבטיחה, הם לא יטיפו מוסר אלא יצדיעו לוותיקים שגרים שם במשך שנים ולאלה שבאו זה מקרוב. אחרי שבוע כזה, אם ישרדו אותו, הם ידברו אחרת, ויצטרפו להצדעה שלי לאחיי ואחיותיי תושבי רמת אשכול האהובים והגיבורים.

לתגובות: ofralax@gmail.com

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו