כשאת אומרת לוד

יאיר יעקבי על החוויות כתצפיתן על גג הבניין בלוד

יאיר יעקבי , ט' בסיון תשפ"א

כשאת אומרת לוד-ערוץ 7
יאיר יעקבי
צילום: שלומי יוסף

אם מישהו היה אומר לי שאת הטור של השבוע אכתוב אחרי שסיימתי משמרת כתצפיתן על אחד הגגות בשכונה שלי בלוד, הייתי אומר לו שיש סיכוי גבוה יותר שאסיים משמרת כמלצר בארומה. אופציה שאני, אגב, לא מוריד מהשולחן במידה שהמלחמה תזלוג לסבב ההופעות הבא שלי. אבל בואו נתחיל מהתחלה.

1. אחרי ההתפרצות הראשונה של הפרעות פה בלוד התחושות, בכנות, היו קשות. אוזלת היד של המשטרה לפחות בתחילת ההתפרעויות אפשרה לנו להרגיש לרגע, ולפעמים לכמה רגעים ארוכים, מה הרגישו יהודים פעם, לפני שפוגרום הפך מתיאור מצב לעוד מילה בספרי ההיסטוריה. הרגשנו נטושים, בודדים ונתונים לגחמותיהם של המון משולהב. צריך לומר שהגיבורים האמיתיים הם התושבים של רמת אשכול ונווה נוף שהיו ממש בלב המתקפה, אבל גם מהשכונה שלנו אפשר היה לראות בקלות כלי רכב בוערים וזריקות אבנים ובקבוקי תבערה. בקיצור, לא בדיוק הגנים הבהאיים.

2. על רקע המחדל של לובשי המדים זהרה שוב הסולידריות הישראלית. מתנדבים רבים, בעיקר מהשומרון אבל לא רק, הגיעו כדי לסייע ולהגן בשכונות הבעייתיות וחלקם הגיעו גם אלינו כדי לוודא שהפרעות לא זולגות לשכונה. אפשר לומר היום באופן ברור וחד־משמעי שההיחלצות האצילית הזאת לעזרתנו הצילה חיים.

במקביל לעזרה מבחוץ, גם כאן בשכונה הבינו החברים שאף אחד לא יעשה את העבודה בשבילנו. החבר'ה ארגנו חמ"ל וחילקו משמרות של פטרול ותצפית כדי לוודא שנישאר בטוחים ככל האפשר. מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא התייצבו וקיבלו על עצמם תפקידים כאלה ואחרים, העיקר להיות לעזר. וכאן אנחנו מגיעים לסחבק.

3. סחבק ג'ובניק רבויסיי, בואו לא נלך סחור סחור. בין השאר כי יש לי פטור מללכת.

כשהשתחררתי מהצבא הפקידה אמרה לי שיש לי פטור ממילואים. כשאלתי אותה אם זה צ'ופר היא אמרה: "כן, זה צ'ופר בשבילנו". בקיצור, אני אומנם ברוך כישרונות בתחומים אחרים, אבל אפעס בכל מה שקשור ללוחמה, עימותים או עמידה במקום יותר מחמש דקות ברצף אני לא איזה בוננזה. אומנם בערב הראשון ניסיתי להתייצב לתפקיד של פטרול, אבל מהר מאוד הסבירו לי שאני נראה פחות כמו איום, יותר כמו פיתיון.

אז בלילה השני התמניתי אחר כבוד לתפקיד תצפיתן, תפקיד שמצריך זוג עיניים ויכולת לסמס. שזה יושב עליי בול, תסכימו איתי. "על כל תנועה חשודה צריך לדווח לחמ"ל", הסביר לי אדון ארבל, שבשגרה משמש כבעל קורא וכעת מנהל מערך תצפיות ושיגור רחפנים רקטיים.

"אין בעיה", עניתי, "אבל מה נחשב לתנועה חשודה, איך מדווחים ומה זה חמ"ל?" שאלתי ממרום הכשרת רובאי 02 שלי.

"קח משרוקית, אם אתה רואה התפרעויות תשרוק ואני אגיע", הוא השיב לי כראוי לי ואני ניגשתי למשמרתי הראשונה. מהר מאוד הבנתי היכן המוקדים הבעייתיים, ולצערי הייתי עד לכמה התכתשויות לא נעימות שאחת מהן נגמרה בירי זיקוק שפצע את אחד היהודים שהגיעו מבחוץ. לא מחזות שחשבתי שאראה חמישים מטר מהבית שלי.

גם הצעקות "איטבח אל־יאהוד" ממרפסות השכנים ממול לא בדיוק הרימו את מצב הרוח והשלימו באופן מדכא את התמונה המלאה, שהיא ההבנה שאשליית הדו־קיום מתנפצת לנגד עינינו באופן הכואב והברור ביותר.

אני לא יכול להגיד שהבאתי המון תועלת שם על הגג, אם בכלל, וכנראה שרוב ענייני שם היה להרגיש שאני עושה משהו שהוא מעבר לציוצים בטוויטר. גם זה חשוב כנראה.

4. אגב ציוצים, לפני כמה שבועות כתבתי כאן על ציוצים חפוזים שלא משרתים כלום. ובכן צריך להגיד בכנות שפרט לעובדה שהשתדלתי לאורך ההתרחשויות להשתמש ברשתות החברתיות כדי לשקף מה קורה בלוד ולעזור (ממש במקצת) במאמץ ההסברתי, היה בציוצים הללו גם מימד אגואיסטי של בריחה מבורכת מהמציאות, ששירתה אותי בלי איזו אידיאה נשגבת. באותו אופן שבו העלייה לגג עזרה לי להימלט מתחושת חוסר האונים.

5. ייתכן מאוד שבשעת קריאת שורות אלה הפרעות כבר מאחורינו והחיים בלוד חזרו לקדמותם. אבל אסור לנו לתת לשגרה הזאת להרדים אותנו. הרי לפני שכלי הנשק בלוד הופנו כלפי היהודים שבה, הם הופנו כלפי תושביה הערביים במאבקי חמולות כאלה ואחרים שהביאו גם לקורבנות חפים מפשע. בלוד יש תושבים יהודים וערבים חפצי חיים, ועד שמדינת ישראל לא תחליט שחוקיה חלים בכל שטחיה, לאף אחד פה לא יהיה שקט.

אני מבין שפשיטות ואיסוף מאסיבי של כלי נשק הם לא פתרון קסם ושיש בעיות עמוקות יותר של נאמנות ושייכות שצריך לטפל בהן, אבל זה מקום טוב להתחיל ממנו. המשטרה והמדינה לא יכולות להרשות לעצמן להיעלם שוב, להיות פסיביות ולקוות לטוב.

לצערי אני לא יכול להגיד שאני מאוד אופטימי, אבל אני רוצה להאמין שאולי הפעם ישכילו לנצל את ההזדמנות כדי לקבוע כללי משחק חדשים, כדי שהמילה פוגרום תחזור להעלות אבק בספרי ההיסטוריה אחת ולתמיד.

jacobi.y@gmail.com