בשבוע וחצי האחרונים התחושה העיקרית שלי, ושל עוד רבים מהסובבים אותי, היא תסכול. קיים כמובן תסכול מהפרעות של הערבים, אבל התסכול הגדול באמת הוא על עצימת העיניים אצלנו, היהודים.
לאחר ארבעה לילות רצופים בלוד שאני נלחם בפורעים בידיים חשופות, אני פעם אחר פעם מוצא את עצמי עומד נדהם מול איך שהתקשורת, גופי הממשל וחלקים נרחבים בעם בוחרים להציג את הדברים, ופעם אחר פעם אני שואל את עצמי 'למה הם משקרים לעצמם?'
את השקר של גופי הממשל המנוונים, חסידי ה'סימטריה' נשאיר בצד. הניסיון הנואש שלהם לחזור ל'שקט' השגרתי מעורר חמלה. השאלה הגדולה שלי היא על השיח התקשורתי שהוא כבר מזמן לא ניסיון קוסמטי לזהות סימטריה בין הצדדים. השיח הזה מאופיין בהתעלמות מוחלטת מהצד היהודי, בו בזמן שמאדירים ומבליטים את הצד הערבי. המציאות לפיו בינארית לחלוטין – צד אחד קורבן בעוד הצד השני מפלצת. אנו לא חשופים מספיק לשיח הגלובלי שבו הגישה הזו שולטת ללא עוררין, אבל ניתן לראות גם הופעות שלה בשיח הישראלי בעיקר במחוזות השמאל הקיצון (עיתון הארץ, מפלגת מר"צ) והבלחות חלקיות בתקשורת המקובלת (YENT, N12). ואני צורח בתסכול 'למה הם כל כך עיוורים?'
לקח לי זמן להבין שזה לא שקר, זו נקודת מבט. הגישה ששולטת כרגע בגופי התקשורת הישראלים מבוססת על הצעקה האחרונה בהגות הפוסט-מודרנית 'פוליטיקת הזהויות' או בשם פחות מכובס 'מלחמת הכוחות'. העולם לפי הגישה הזו נמצא במלחמה תמידית בין זהויות חזקות לזהויות מוחלשות, בין אלו ששייכים לתרבות שלטת, מקובלת, בעלת אמצעים ומנגנוני כוח לבין אלו שתרבותם חסרה כל זאת.
כדי לפתור את הסכסוך המתמיד הזה יש לתעדף זהויות מוחלשות ולתת להם כוח וביטוי על פני זהויות חזקות. עד כאן הכל בסדר, אבל הנחת היסוד של פוליטיקת הזהויות היא שבן הזהות החזקה לא יכול לשפוט לטוב או לרע את בן הזהות החלשה שכן הוא מעולם לא היה במקומו. לכן כל דרך בה יבחר בן הזהות החלשה להחזיר לו את מוקדי הכוח הוא לגיטימי, בו בזמן שכל ניסיון של בן הזהות החזקה לשמר את הכוח אצלו הוא לא לגיטימי.
רק לאחרונה ראינו דוגמה מצוינת למלחמה הזו במהומות השחורים בארצות הברית. השחורים המשתייכים לזהות מוחלשת (עניים, צאצאי עבדים, ללא ייצוג פוליטי) התקוממו מול האדם הלבן ששולט בהם. השמאל האמריקאי עמד כחומה בצורה מאחורי הלגיטימציה של השחורים לשרוף מכוניות ולבזוז חנויות של לבנים עשירים שכן זו הדרך שלהם לבטא את עצמם ואין לנו זכות לשפוט אותם.
ובחזרה אלינו. פרעות תשפ"א בפרט וההתקוממות הפלסטינית בכלל, לא מצטיירות בעיני ה'אליטות' כחבורת פראי אדם צמאי דם שמתנפלים על שכניהם המהוגנים עם רצח בעיניים. אלא כהתקוממות של זהות מדוכאת נגד זהות מדכאת, סוף סוף הזהות המוחלשת עומדת על שלה ודורשת כוח וזכויות שנמנעו ממנה במשך שנים ארוכות. עכשיו מובן למה לצד היהודי אסור להפציץ אויב בקרבת אוכלוסייה אזרחית בעוד לצד הערבי מותר להפציץ אזרחים ישירות. זו לא צביעות עיוורת במובן הפשוט של המילה כי היא לא הייתה משכנעת אף אחד, היא לא הייתה מחזיקה מים. יש כאן הנחות יסוד הפוכות לחלוטין שקובעות את כללי המשחק של המאבק הזה! על פיהן לצד אחד יש לגיטימציה לכל פעולותיו בשל היותו המוחלש, בעוד שלצד השני אין לגיטימציה מעצם קיומו כצד החזק.
חשוב להדגיש שזו לא גישתם של הפלסטינים או ערביי ישראל הלאומניים. אלו הן חברות מסורתיות הפועלות לפי סל ערכים של 'רק החזק שורד', הן לא מודרניות ובטח שלא פוסט מודרניות. הגישה הזו דווקא כן מאפיינת את השמאל הקיצון בארץ ואת דעת הקהל העולמית. גם אם לא תמיד הם יכולים לנקוב בשם של הגישה או להיצמד אליה באופן עקבי, היא נקודת המוצא של מבטם ואנו רואים ביטויים ברמות שונות שלה בשיח הישראלי והעולמי. העולם המערבי הוא עשיר, דשן ומרוצה מעצמו ואין לו בעיה לאמץ גישות אנרכיסטיות, שכן היישום שלהן רחוק ממנו. הוא לא חי במדינה שנלחמת על קיומה ולכן אין טיפת סיכוי להסברה הישראלית נגד בלה וג'יג'י חדיד על מאה מיליון העוקבים שלהן.
מדינת ישראל בעד דו-קיום שלום ואחווה, היא הצהירה זאת במגילת העצמאות וממשיכה להדגיש זאת לכל מי שמוכן להקשיב. אבל השלום הזה מבוסס על ערכים מודרניים המכירים במושגים של אמת ושקר, טוב ורע, צודק ונבל. היא לא מוכנה ולא יכולה לאמץ סל ערכים פוסט-מודרני של פוליטיקת הזהויות. בשונה מכל מדינה מערבית אחרת בעולם, מדינת ישראל היא היחידה שעדיין נאבקת על עצם קיומה. היא לא יכולה לאמץ דוקטרינה פוסט-מודרנית הקוראת לאנרכיה לא בגלל איבוד הזהות הייחודי שלה, אלא בגלל שעצם קיום המדינה כגוף שלטוני פעיל יקרוס בין רגע. ואז, לא יישאר מי שיאמץ זהויות פוסט מודרניות...