ד"ר מאיר סיידלר
ד"ר מאיר סיידלר ללא קרדיט צילום

כשהתותחים ישתקו המוזות ירעמו. היכונו ליום שאחרי, להרעשה כבדה של בכירי המילייה התקשורתי במדינה שיסבירו לנו מחדש את התנהגותם של ערביי ישראל בפרעות תשפ"א, ועד כמה זה פרימיטיבי ולא מפותח לחפש את האשמה רק אצל האחר. הנרטיב החדש שאליו ניחשף במלואו תכף ומיד עם פרוץ הפסקת האש נמצא כבר בתנור, עובדים עליו חזק. מדובר בתמהיל של קיפוח, הזנחה מתמשכת, חוסר השכלה, גזענות ותסכול שמוליד אגרסיביות – אנושי בסך הכול וגם ראוי לאמפתיה.

ומה לא יהיה שם, בנרטיב הפרוגרסיבי שיוצע לנו? הרצון להיפטר מהיהודים, לא משנה כמה נחמדים הם יהיו. זה לא יהיה שם. גם האסלאם והלאומנות הערבית יוזכרו רק בשוליים, לא כמשהו מהותי, לכל היותר במסגרת של "ניצול ציני" של ערביי ישראל על ידי חמאס ו"הקיצונים". כאילו האסלאם והלאומנות הם נטע זר בעולם הערבי, שלולא האפליה הנוראה שממנה סובלים ערביי ישראל לא היה מתחזק אצלם.

הנה לנו, באדיבות אתר ynet, ראש החץ ההסברתי המתווך את תפיסת העולם הנאורה להמון הנבער. זו רק דוגמית אחת קטנה, מעין פרומו, של הצונאמי ההסברתי הצפוי לנו ביתר שאת כאשר המוזות הפרוגרסיביות יחלו שוב לנגן את מנגינתן במלוא העוצמה.

באחד המאמרים שהתפרסמו לאחרונה ב־ynet נחשף הקורא לסיפור אישי. סיפור אישי הוא תמיד קלף מנצח. וכך מתחיל המאמר: "מוחמד (שם בדוי) הפגין – או התפרע, תלוי את מי שואלים – השבוע ברהט. זרק אבנים, השליך חזיזים, שרף צמיג או שניים". מוחמד, שמבדוי, אומנם "זרק אבנים, השליך חזיזים, שרף צמיג או שניים", אבל עלינו לדעת שלפעולותיו אלה אין הגדרה מוסכמת. זה תלוי בפרספקטיבה. מי אנחנו שנשפוט?! בהמשך משתפת אותנו הכותבת בסיפור משעשע על מעלליו של מוחמדשמבדוי בקיבוץ להב השכן, לשם הוא נהג להגיח מדי פעם יחד עם חבריו כדי לשמח את חברי המשק: "היינו לוקחים את האופניים שלהם ועושים איתם סיבובים", הוא מספר וצוחק. "היו צועקים עלינו. קוראים לנו גנבים. אבל אם יש להם כל כך הרבה אופניים, מה אכפת להם לתת גם לכאלה שאין להם? ועוד אמרו לנו להגיד תודה שנותנים לנו ללמוד שם. כאילו שאלה לא האדמות של סבא שלי ושל סבא של סבא שלי". למה לקרוא להם גנבים? זה באמת לא יפה, וגם מפלה. הם פשוט רצו לעשות סיבוב באופניים על אדמות הסבא של הסבא שלהם. לגיטימי, לא?

הסיפור האוהד הזה הוא כאין וכאפס לעומת מה שצפוי לנו בימים שאחרי: יהיו שם כתבים אמפתיים, ראיונות עם נערים ערבים תמימים שנדחפו על ידי השלטון היהודי לשולי החברה, פסיכולוגים שיסבירו לנו את תהליך הרדיקליזציה של מי שאין להם תקווה להיות מנכ"ל בחברת הייטק כמו כל היהודים, וכן אקדמאים המתמחים ביישוב סכסוכים. הם יסבירו לנו את הבעיה ויגדירו דברים מחדש. או אז, כמו במטה קסם, תיעלם המציאות לטובת מציאות וירטואלית. הפורע יוגדר כקורבן מקופח, ואז יהיה לנו גם פתרון. אם הנוסחה היא אכן שמי שאלים הוא מקופח ומסכן, אזי על הצד המותקף, כלומר עלינו היהודים, להכות על חטא, להתנצל ולהזרים תקציבים. לאחר שזה יקרה, הנערים מרהט יפסיקו לעשות סיבוב באופניים גנובות על אדמות הסבא של הסבא שלהם. אם נרצה, אין זו אגדה. עלינו רק להגדיר מחדש את הבעיה.

אולם בעולם האמיתי, ויש עולם כזה, מאמצי פיוס קדחתניים מהצד היהודי יבהירו לערבים רק שאלימות משתלמת. והסוף - מי ישורנו.

אולי האירועים האחרונים ידחפו אותנו סוף סוף להיצמד לנרטיב שלנו. כן, גם לנו יש. אנחנו בני אברהם יצחק ויעקב, שלהם ולזרעם – ורק להם ולזרעם – ניתנה הארץ הזאת. שהותם של ערביי 48' (אני מציע שנאמץ מינוח פנים־ערבי זה) בארצנו מותנית בהשלמתם עם הנרטיב הזה.