בנוסף לחיי עולם של תורה ומצוות, ובנוסף לסיפור קורות עם ישראל עד תקופת בית שני, התנ"ך מלמד אותנו הרבה מאוד על טבע האנוש, סיטואציות נפוצות, דפוסי התנהגות ויחסים בין־אישיים. הקורא מרגיש כאילו הדברים מתרחשים על במה מרכזית שעליה מופיעות דמויות גדולות מהחיים, אבל אפשר לקבל עידוד דווקא מזה. אנו רואים, למשל, שאחים רבים זה עם זה ומקנאים זה בזה מימי בראשית, שההורים הנעלים ביותר לא תמיד מצליחים בחינוך ושכפיות טובה קיימת גם כשקרעו בשבילך את ים סוף ולחמך היומי יורד מהשמיים.
הסתכלות מזווית זו מוסיפה אורך רוח, פרופורציות, תבונה ופרספקטיבה, קונטרסט קוטבי למבט השטחי והשיפוט המהיר שאנו חווים בעולם של רשתות חברתיות, תקשורת שברובה רואה בעצמה אליטה שמחליטה איך ומה להבליט ומה בקושי לסקר, עולם שבו כותבי טורים חושבים שהם יכולים לפגוע בגסות במנהיג גם אם לא הגיעו למקומו וגם אם לא יגיעו לשם אי פעם.
יהושע ממשיך, לא מתחרה
שאלת מי יכהן כראש ממשלה אם וכאשר תהיה ממשלה היא שאלה בוערת ומכרעת כעת. מאחר שתלונות רבות נשמעות על יחסי האנוש של בנימין נתניהו, על כך שלא הסתדר עם אנשים שעבדו איתו ואף התנקם בהם וניסה "למחוק" אותם במקום להכשיר לעצמו יורש, שלא נדבר על המכנים אותו פרנואידי או כותבים שכל מה שקורה לו מגיע לו, מעניין לנתח מבחינה התנהגותית וסגנון משילות את קורות החיים של שניים מהמנהיגים הדגולים שלנו, משה ודוד, המופיעים בתנ"ך. אין אנו משווים את נתניהו ולא את מתחריו למנהיגים אלו ולמתנגדיהם, כפי שאין אנו משווים את עצמנו לאבות ולאימהות כשאנו לומדים ממעשיהם, אבל אפשר לבדוק את התנהגות הדמויות הפועלות היום בראי ההתנהגות של אז.
נתחיל בביקורת ותלונות. איך התמודדו שני המנהיגים? טוב, אף פעם לא היה קל להנהיג את העם שלנו. אפילו הקב"ה קרא לנו עם קשה עורף, ומי שקורא את התנ"ך רואה מהר מאוד שאנו ביקורתיים, כפויי טובה ומתלוננים בלי סוף.
מדכא לקרוא את התלונות והביקורת שספג משה רבנו מהעם שהוציא באומץ ובאמונה מעבדות לחירות. מסתבר שגם אם הקב"ה בחר אותך בסנה, העם שלנו, שנתון במצבים מלחיצים תמיד, מנסה את סבלנותך עד תום. המדרש אף מספר על נדב ואביהוא הצעירים שאצה להם הדרך להיפטר מ"שני הזקנים", דהיינו משה ואהרן!
ודוד המלך האהוב כל כך ("הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו") נאלץ לאחר כמה שנות מלוכה לברוח לעבר הירדן כשחלק נכבד מהעם תמך במי שמרד בו.
ומה בנוגע ל"ממשיך"? ליחס למקורבים? משה, בהדרכת הקב"ה, דאג לממשיך, אבל יהושע "לא מש מתוך האוהל", נשאר נאמן ובפנים, לא התחרה עם משה למרות שניהל את המלחמה עם עמלק ויכול היה להשתמש בזה כדי לצבור כוח. לפי המדרש, אלדד ומידד הודיעו לעם שיהושע ינהיג אחרי משה, וזה חרה ליהושע, אבל הם רמזו גם לאופן שבו ייקח את המושכות בלשון הנבואה שלהם: "משה מת, ויהושע מעביר העם את הירדן". זאת אומרת שאין כאן ממשיך שמורד, אין כאן אמביציה שגוברת על כל מידה טובה, יש כאן התנהגות ערכית וממלכתית.
העובדה שהקב"ה אינו נותן למשה להכניס אותנו לארץ ישראל היא עונש, אבל יהושע אינו מנסה לנצל זאת כדי לתפוס את התפקיד לפני שמשה מפסיק להנהיג. הוא אינו מנצל את התקופה שבה משה, בעמדה נחותה, מתחנן בפני הקב"ה שיכניסו לארץ. משה נפרד בכבוד מהעם בספר דברים מתחילתו ועד סופו. מסר לדורות.
אבל בהתחלה, ליהושע היה מתחרה. קורח ראה את עצמו כממשיך של משה – וליתר דיוק, מחליפו. אלא שקורח נוצר מחומר אחר. לא הייתה לו סבלנות לחכות, היו לו אמביציות גרנדיוזיות עם 250 תומכים בלבד בכיסו. קורח הרגיש מקופח, הוא טען שמשה דילג עליו שלא בצדק ושהשררה מגיעה לו. גם כאן הקב"ה נתן לנו מסר לדורות. ולמרות שאין אנו שולטים על פתיחת פי האדמה, ייתכן שהתרחשויות בתקופה האחרונה מרמזות שהקב"ה שולח מסרים ברורים גם היום.
שני סוגי ממשיכים מראה לנו התורה בימי משה. הסוג המעורר הערכה כי הוא מחכה עד שהמנהיג אינו בתפקיד בגלל שפרש מרצונו או הלך לעולמו, והסוג השני, שהאמביציות האישיות שלו אינן נותנות לו לחכות.
אצל דוד המלך העניינים היו מסובכים יותר. היום היו חוגגים בתקשורת את יחסי דוד עם שני הבנים שניסו לקחת ממנו את כס המלוכה בחייו. אבשלום שמרד למרות שאביו סלח לו על רצח, החזיר אותו לירושלים ואף קירב אותו וקיבל את פניו לאחר זמן, ואדוניה שניצל את החולשה הפיזית של אביו כדי לנסות לתפוס את המלוכה מאחורי גבו.
אולי התנ"ך מראה לנו שזה ממש לא משנה אם אתה מקרב את מי שרוצה את מקומך או מרחיק אותו, כי הבעיה היא אצלו. אמביציה צרופה גוברת על ערכים, ובמקרה של אבשלום ואדוניה היא גוברת על עשרת הדיברות ועל כיבוד הורים.
מעניין שדוד, שעבר כל כך הרבה תלאות והיה רחוק מלהיות תמים, לא הבחין בסימנים שהבן אבשלום מתכנן משהו עד שפרץ המרד. אולי זה בגלל שהוא עצמו התנהג בצורה כל כך שונה, הרי נמשח למלך עוד בחיי שאול אך סירב לקחת ממנו את המלוכה והתנהג כלפיו בכבוד. ולהורה גם קשה לראות את חולשות בניו בצורה אובייקטיבית.
דוד המלך לא סלח
נתניהו, איש מבריק וחכם לא רק בנושאי הקורונה, שלום עם מדינות ערב ויחסי חוץ וכלכלה, כנראה הבחין בתוכניות של חלק ממקורביו הרבה לפנינו. קורות דוד המלך מראים שהוא יכול היה לתת להם תפקידים חשובים - ואז היו נועצים סכין בגבו. הוא היה יכול, במקום זה, להרחיק אותם - ולקבל את הסכינים ישר בפנים. זה מה שקורה כשיש מתחרים שאינם מוכנים לחכות שתפרוש מרצונך או שתיכשל בבחירות, אופציה שלא הייתה קיימת בימי משה ודוד. לפעמים הם ממשיכים ביתר שאת דווקא כשהעם נותן להם תמיכה מזערית לעומת המנהיג המכהן.
התנ"ך מציין את שמות האנשים הנאמנים לדוד, וגם לנתניהו יש את אדלשטיין, ביטון, לוין, קרעי, הלוי ועוד כהנה וכהנה ח"כים הנאמנים לו.
איך התנהג דוד עם מקורביו שלדעתו לא הפגינו נאמנות? דוד לא שכח ולא סלח. הוא השקיע בנקמות שלא היה יכול לעשות בעצמו וציווה לבנו שלמה לבצען לאחר מותו, ובצורה מפורטת. יואב, איש שיחו של המלך, הגיבור שחירף את נפשו למען דוד שוב ושוב, מי שנתן לו עצות טובות ונבונות, הרג את אבשלום נגד רצונו של דוד - ונידון למוות שיצא לפועל בידי שלמה. דוד לא סלח לו לעולם. וכך גם שמעי בן גרא. למרות שביקש סליחה, דוד לא שכח שהוא קילל אותו קללה נמרצת ודן אותו למוות בידי שלמה בצורה מתוחכמת.
האם מישהו מעלה נקמנות זו כשמדברים היום על דוד המלך? אנחנו זוכרים אותו כנעים זמירות ישראל, כגיבור שהציל את כבוד ה' במאבק עם גוליית, את המצביא הדגול שהכניע את אויבי ישראל – גם על ידי תחבולות – וייסד את שושלת בית דוד.
מסתבר שלא רק בנימין נתניהו מנסה להיפטר מאלו שרוצים לרשת את מקומו, ראויים להנהיג ככל שיהיו, כשהוא עוד בתפקיד. מיליון איש הצביעו לו ואין הצדקה ערכית, יש רק הצדקה אמביציוזית, לנסות לרשת אותו לפני שהוא פורש מרצונו. מנסים לנשלו שניים שביחד מגיעים ל־13 כיסאות בכנסת והיו מוכנים לקבל עצות אחיתופל לקשור קשר נגדו.
גם לי לא חסרה ביקורת על ראש הממשלה הנוכחי, אבל נראה לי שרוב הביקורות הקטלניות עליו לא יהוו חלק מהחותם המפואר שהוא ישאיר בתולדות מדינת ישראל.
הכותבת היא לשעבר יו"ר אמונה, עורכת דעות באתר ערוץ 7, חברת דירקטוריון ערוץ הכנסת וחברת הוועד המנהל של מכללת אורות ישראל