גם במקרה הטוב, צפויה לו דרך ארוכה של שיקום. אלעד ברזילי ומשפחתו
גם במקרה הטוב, צפויה לו דרך ארוכה של שיקום. אלעד ברזילי ומשפחתו צילום: אילה איבגי - 'לרשום באור'

אלעד ויעל ברזילי גרים בעכו מזה 15 שנה. הם הגיעו לעיר כסטודנטים צעירים והיו בין מייסדי גרעין אומץ עכו. אלעד מחנך מוערך בתיכון הדתי אמי"ת קנדי ויעל עובדת כאחות בטיפול נמרץ ילדים בבית החולים רמב"ם בחיפה.

ביום רביעי שעבר, בעקבות ההתפרעויות האלימות שהתרחשו בעיר, חייהם השתנו לבלי הכר. "ביום רביעי בערב היינו בבית", משחזרת יעל. "התארגנו בנחת לקראת השבת והחג. אלעד חזר בדיוק מהקניות ואני סיימתי לשטוף את הבית. ברבע לשמונה בערך הוא יצא להפגנת תמיכה עם דגלי ישראל שהתקיימה בעיר. הוא יצא כי מנהלת התיכון עשתה בצהריים, לבקשת ראש העיר, ישיבה דחופה לכל המורים וביקשה מהצוות להיות נוכח בהפגנה כגורם אחראי.

אלעד יצא מהבית לשם. הוא לא פחד שמשהו יקרה. גם אני לגמרי לא חששתי. אחרי חצי שעה בערך התקשרתי אליו וביקשתי שיעדכן אותי מה קורה. לא שמעתי משם שום הדי פיצוצים או יריות. הדבר הבא ששמעתי היה פוש בחדשות שדיווח על פצוע אנוש בהפגנות בעכו. מיד התקשרתי אליו כדי לוודא שהכול בסדר. הוא היה זמין אבל לא ענה. התקשרתי, ניסיתי שוב ושוב. התחלתי לדאוג כי זה ממש לא אופייני לו לא לענות".

לאחר כעשרים דקות של ניסיונות בלתי פוסקים להשיגו, ענתה מעבר לקו אחות בית חולים שבישרה ליעל על פציעתו של אלעד. "היא אמרה לי 'תבואי בבקשה מהר לחדר מיון. בעלך נפצע והוא לא יכול לדבר'. באותו רגע הרגשתי איך הרצפה נשמטת מתחת לרגליים".

"ראיתי אותו והתעלפתי"

בליווי זוג חברים קרובים, שהבעל הוא נושא נשק, הם נסעו ברחובות עכו הסוערים בדרכם לבית החולים בנהריה. "כשהגענו לבית החולים בקושי הצלחתי ללכת. הרגליים נשאו אותי בקושי. בכניסה לחדר הניתוח נתנו לי לראות את אלעד לדקה והתעלפתי, אבל מיד התאוששתי. הבנתי שעכשיו אני צריכה להיות שם בשבילו". מאז אלעד מאושפז במצב קשה, מורדם ומונשם, ביחידה לטיפול נמרץ נוירוכירורגי בבית החולים ועבר כבר כמה ניתוחי ראש. "אנחנו מזהים אצלו סימנים קטנים מעודדים, אבל אני לא משלה את עצמי ומבינה שצפויה לו עוד דרך ארוכה של שיקום".

החקירה אודות השתלשלות האירוע וזהות הפורעים עדיין בעיצומה. "ככל הנראה מה שקרה זה שהמון פורעים ערבים רץ בכל הכוח לכיוון המקום שבו אלעד עמד. הם זרקו בבת אחת מטח של אבנים וחפצים ואלעד חטף אבנים בעוצמה אדירה בראשו ונפצע אנושות". מאז היא עוברת ימים לא קלים, אבל מתעקשת להישאר אופטימית. "מחזיקה אותי התקווה שהוא ייצא מזה בריא ושלם ויחזור בעזרת ה' הביתה".

רוב הזמן יעל נמצאת בבית החולים, צמודה למיטת בעלה ומשתדלת לסייע במה שניתן. "בגלל שאני אחות במקצועי, אני יודעת את העבודה. אני מרגישה שאני פשוט עוזרת לו כשאני שם. אני מוודאת שהוא מקבל את כל מה שהוא צריך בצורה הטובה ביותר. הצוות באמת נהדר ומסור, אבל תמיד טוב שיש עוד יד".

יש מבחינתך משמעות לכך שאלעד נפצע בגלל היותו יהודי?

"בהחלט. אני משערת שאם הוא היה סתם נפצע בתאונת דרכים לא הינו מקבלים את החיבוק החם מעם ישראל בעוצמה הזאת. כולם רואים בו סמל של מאבק האור מול החושך".

יש בך כעס?

"אני כועסת יותר על הממשלה ועל מי שלא מנע את זה. הפורע הערבי שזרק את האבן לכיוונו של בעלי צריך לקבל את העונש, בהחלט. הוא חייב לקבל אחריות על מעשיו הפושעים - על זה אין חולק. אבל אני כועסת יותר על חוסר המדיניות, על חוסר המשילות. אני כועסת על משטרה שלא מנעה מהפורעים להיכנס לשטח מלכתחילה, למרות הידיעות על הכוונות שלהם, ורק לאחר שהיו פצועים ניסתה בקושי להשתלט על המהומות. אני כועסת על זה שלא נותנים לכוחות הביטחון ולצבא לעשות את העבודה שלהם, כי יש להם כלים. במקום סתם לעצור מדי ערב 30 פורעים - כדאי היה להגיב בצורה יותר תקיפה, שתרגיע ותעביר מסר שיש פה חוק ויש אכיפה כמו שצריך".

אתם נשארים בעכו?

"ברור. אנחנו לא מפחדים להיות פה. זה הבית שלנו. כשיורים טילים על עוטף עזה, התושבים קמים ועוזבים? כשיש פיגועים בירושלים, הירושלמים יעזבו את העיר? אותו דבר כאן. עכו זה הבית שלנו ובכלל, אני לא אתן לפורעי החוק הערבים את מה שאולי היו רוצים", היא מבהירה ומבקשת להמשיך ולהתפלל לרפואתו של בעלה, אלעד בן ג'וליה.

"לוד הופקרה, היא החצר האחורית"

יהודי שנהרג בלינץ' אכזרי הוא יגאל יהושע. יהושע, בן 56, יהודי תושב שכונת גני אביב בלוד, נפצע אנושות ובמשך כמה ימים נאבקו הרופאים על חייו בבית החולים אסף הרופא עד שלבסוף נאלצו לקבוע את מותו. השבוע (שלישי) הובא למנוחות בבית העלמין במושב חדיד, לאחר שמשפחתו החליטה לתרום את איבריו והם הושתלו בגופם של חמישה חולים. הוא הותיר אחריו אישה ושני בנים.

לבית החולים הגיע יהושע כשהוא במצב אנוש, לאחר שבמהלך נסיעה לביתו מאירוע הכנסת ספר תורה משפחתי הכו אותו מתפרעים ערבים בברוטליות והטיחו לעברו אבנים. יהושע נפגע קשות בראשו אך בשארית כוחותיו הצליח להמשיך בנסיעה עד לשכונת מגוריו, שם התמוטט. רפי, אחיו של יהושע, משחזר בכאב את אירועי הערב הקשה: "יצאנו מאירוע הכנסת ספר תורה במושב פתחיה. שמענו שיש בלגן בלוד ואמרנו לו שאולי יישאר לישון אצלי, אבל הוא לא פחד. הוא אמר: אל תדאג, לא יעשו לי כלום, כולם מכירים אותי בעיר, ערבים ויהודים. אחר כך התברר שבדרך הביתה התחילו ערבים לסקול אותו באבנים ובלוקים ומכל הבא ליד", הוא נאנח. "יגאל הצליח להתקדם טיפה עם הרכב ולהגיע אל תוך השכונה. ליד החניה הוא יצא מהרכב והתמוטט". בשלב זה, מציין רפי, מצאו אותו זוג שכנים שהזעיקו את כוחות ההצלה. "הוא פונה לבית החולים אבל המצב כבר היה קשה מאוד".

"יגאל היה רחמן בן רחמן", אומר אחיו רפי בדמעות, "האחרון שמגיע לו להירצח ככה. הוא היה מוכר בעיר כחשמלאי ותמיד עזר לכל אדם. יגאל היה בחור טוב לב. הוא אהב את החיים, אהב את הזולת, אהב לעזור לכולם. המון פעמים הוא נתן שירות ולא לקח כסף מאנשים. הוא היה מספר לי: לזה עשיתי ככה ולא לקחתי ממנו כסף. הייתי כועס עליו: למה בחינם? אתה גם צריך להתפרנס! והוא ענה 'עזוב, אין להם, הם מסכנים'. המטרה של הפורעים הייתה לרצוח יהודי. זה יגאל או זה מישהו אחר - הם רצו פשוט לרצוח יהודי", הוא נאנח. "הם פגעו בו עם אבנים בראש, רק שימות. זה מה שהניע אותם, להרוג יהודי".

מאז הרצח הנורא פאני, מהנהגת תושבי שכונת גני אביב בלוד, לא יודעת מנוח: "כולנו פשוט מזועזעים", היא אומרת בכאב. "אנחנו בעיקר מאוכזבים ומרומים. קיבלנו סטירת לחי כואבת מאוד וזה בשם הדו־קיום. בימים אלה התושבים סגורים בבתיהם וחוששים לצאת. חלקם אפילו שוקלים בכובד ראש לעזוב את השכונה. לא יעלה על הדעת שאני במדינה היחידה שלי אהסס לצאת, וכל זה קורה בעיר במרכז הארץ", היא מסרבת להשלים עם המצב.

פאני, תושבת ותיקה בשכונה, לא זוכרת ימים קשים כמו בשבוע האחרון. "אני גרה כאן כבר 27 שנים. סידרנו לנו פה בית נפלא וחם ונעים. אני אוהבת את השכונה ולא, אני לא מתכוונת לעבור מכאן. אבל התחושה שלי היא של אגרוף בפרצוף", היא משתפת בכנות בתחושותיה הקשות. "על מה קמתם עלינו? לא הייתה שום התגרות. אני עובדת עם נשים ערביות, למדתי עם נשים ערביות, טיילתי עם נשים ערביות וחיבוקים ונשיקות - ובן רגע התהפכתם עלינו. איפה הדו־קיום? איפה המבוגר האחראי? ואם לא כולם כאלה, אז למה לא היו כאלו שקמו ועצרו את זה? לשרוף בתי כנסת, לרצוח יהודי? זה קו אדום".

לפני כמה חודשים, היא מספרת, יצאו תושבי השכונה לרחובות כדי להתריע מפני האלימות הקשה הפושה ברחובות העיר. "יצאנו להפגנות והתרענו בפני כל מי שרק יכולנו. שיתפנו על היריות בלילות והבענו חשש שזה יגיע לפגיעות בנפש. התרענו מפני היום הזה. לדאבוני, לא נעשה כלום והעיר הופקרה. כאילו לוד זו החצר האחורית. אף אחד לא השכיל להבין את גודל הבעיה", היא מלינה.

"אוכלוסיית שכונת גני אביב היא באופן כללי הומוגנית, רובה עולים מברית המועצות וחלקה ישראלים. בעתיד מתוכננת פה בנייה רחבה ואנחנו חשבנו שתהיה כאן אוכלוסייה מתחדשת שתחזק את העיר, אולי אפילו מהציבור הדתי־לאומי. ומה התירוץ להתפרעויות וללינץ'? הגרעין התורני. אני גרה במרכז הארץ, בשכונה לא דתית, ואני צריכה את האישור שלהם איפה לגור ואיזו אוכלוסייה תהיה אצלי? זאת אומרת שאנחנו צריכים לעבור ועדת קבלה שחלילה לא נרגיז אותם. ככה זה משתמע. פתאום החבר'ה מהגרעין התורני, שהם חבר'ה איכותיים – הם הבעיה. הלוואי שהם ימלאו את העיר", הוא אומרת בהערכה, "שתהיה אמירה שאנחנו לא חוששים ולא צריכים לעבור שום ועדת קבלה אצלם. בגלל שאדם דתי או משתייך לגרעין התורני הוא לא יוכל לגור בלוד - זה הנרטיב שלהם".

יגאל יהושע הי"ד שנרצח באכזריות לא היה חבר הגרעין התורני.

"יגאל לא היה חבר הגרעין. הוא היה יהודי, וגם אנחנו לא מהגרעין ושרפו לנו בתי כנסת והתפרעו כלפינו".

הלינץ' הוא נקודת שבר מבחינתכם?

"זה סרט אימה. כולנו מזועזעים וכואבים. זה בוצע על אדם שבסך הכול רצה להגיע הביתה בשלום, בכניסה לגני אביב. רצח בדם קר, והכי כואב שערוצי התקשורת בכלל לא סיקרו את האירוע. כל הזמן שמו דגש על הלינץ' בבת ים, ומה עם הלינץ' בלוד? והלינץ' בעכו? מה עם הלינץ' שכל יום אנחנו עוברים כאן? אנחנו שואלים איך ממשיכים מכאן, איך מאחים את הקרעים. האם אני אאמין להם אי פעם? אני כבר לא יודעת".

מה הציפייה שלכם מהרשויות?

"אני מצפה שכוחות מג"ב ימשיכו להיות נוכחים כאן לפחות שנה, שכוחות המודיעין יאתרו מי הם כל הגורמים בעיר שפועלים להפצת שנאה וטרור, כדי שאנחנו התושבים נרגיש מוגנים. אני מבקשת שלא ישכחו אותנו. מאז האירוע אנחנו קוראים לגשר הכניסה לשכונה גשר הדמים, אבל אני מציעה לקרוא לגשר על שם יגאל יהושע ז"ל. זה מתבקש לקרוא לגשר על שם הנרצח. זה אולי יכאב, אבל כשכואב לא שוכחים ואסור שהכאב על הרצח הזה ייפסק".

גם מאיר ליוש, מראשי חברי הגרעין התורני בלוד, מסרב להשלים עם מציאות שבה נרצח יהודי והביע השבוע זעזוע עמוק מהרצח: "מדינה לא יכולה לעבור לסדר היום, לא יכולה לרגוע או לשקוט ולחזור לשגרה אחרי רצח כל כך שפל וברברי של אדם שלא עשה כלום מלבד להיות יהודי. את חיות האדם שעשו את זה יש לתפוס ולהעניש בעונש המקסימלי ואת התרבות שהובילה למציאות הזאת יש לעקור מהשורש. וזה פשוט מאוד - האחריות על כתפי מדינת ישראל".

---

בואו נעזור לאלעד ברזילי ולבני משפחתו

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו