ביום שלישי בצהריים חזרו כ־80 נשים, גברים וילדים לשכונת רמת אשכול בלוד. הם שבו משישה ימי התאווררות והסחת הדעת באולפנות 'רעות' בפתח תקווה אל השכונה שלהם, שעברה השבוע מלחמה.
אנשי הקבוצה, המשתייכים בעיקר לקהילת יוצאי אתיופיה, זכו לקבלת פנים של תושבי הגרעין ומתנדבים ולסלי מזון ופינוקים. נשמע כיף. אבל החיוך המצופה לא הופיע על הפנים של אף אחד מהם. הדאגה שהסירו מליבם למשך שישה ימים שבה להעיק.
עדה של צלמים ועיתונאים עטו על הבאים, מבקשים לשמוע איך היה ואיך הם מרגישים עם החזרה הביתה. אבל התושבים חששו מהצילומים. הם פחדו להיחשף ולומר את אשר על ליבם לעיני המצלמות. לחברי גרעין רמת אשכול ולחברי כפר הסטודנטים שליוו אותם אמרו שהם מודאגים.
למיקרופונים הם אמרו שיהיה בסדר. בתה של אחת המרואיינות בכתה בהיסטריה כי אמא שלה התראיינה ואמרה שהשכנים התהפכו עליהם. הילדה חששה שהשכנים שיצפו בשידור ינקמו.
בעלה של וורקיה (שם בדוי) יושב על ספסל בתחנת האוטובוס. הוא חצה את גיל 80 ואינו מוצא מנוחה. הטראומה המשולבת מקולות הירי, האבנים והאזעקות עשתה לו רע, הוא לא ישן בלילות, חושש מפצצות ואחרי כמה דקות של ישיבה על הספסל הוא פורץ בבכי ומחפש את רעייתו שהלכה לרגע. וורקיה והוא הגיעו לשכונה לפני 21 שנים.
"הכול היה בסדר", היא אומרת, "היינו בסדר עם השכנים, אומרים שלום שלום. אף פעם לא היה כאן כמו מה שקרה השבוע. פתאום עכשיו יורים יריות וזורקים אבנים. לא ראינו דבר כזה. זה קשה. לאן נלך? לאן הוא ילך?". פינוי התושבים לאולפנה בפתח תקווה התבצע תחת אש. כעת חוזרת וורקיה הביתה, למקום שבו גרים השכנים שהבעירו והציתו וירו. אבל היא אופטימית, לפחות אל מול מכשיר ההקלטה: "זה הבית שלי. אני מקווה שיהיה שקט. אני מקווה שהשכונה תחזור להיות כמו פעם".
מצפים לנוכחות של המשטרה
אינגודאי לגצ'או היא רכזת הקהילה האתיופית במתנ"ס. לגצ'או התגוררה במשך שנים ארוכות בשכונה וכיום היא חיה באזור אחר בעיר. "בהתחלה התנדבתי במתנ"ס. אספתי קשישים ונשים ושיקמתי אימהות חד־הוריות. הפעילות גדלה והתפתחה והכול היה נהדר, עד השבוע שהכול קרס, הכול נשרף, הכול נחרב. ביום שני בערב אנשים התקשרו אליי מהבתים ושאלו: 'אינגודאי, מה עושים?'. הזמנתי משטרה אבל לקח לה המון זמן להגיע. כשבאתי לכאן למחרת ראיתי שהכול נשרף. ריח של שריפה בכל מקום ומהפחים עדיין יצא עשן. פחדתי להיכנס לשכונה. הרגשתי שזו שכונה אחרת ממה שאני מכירה. קיבלנו החלטה להוציא את המשפחות לכמה ימים עד שהמצב יירגע". לגצ'או מספרת שהיא חששה להיכנס למתנ"ס שבו היא עובדת. "לא ידעתי אם הוא בסדר או נשרף ומה יגידו החברים הערבים שעובדים איתי יחד. הפעילות שלנו ושלהם לא מתקיימת באותן שעות, אבל אנחנו צוות לכל דבר".
כאמור, הפינוי של המשפחות לנופש התבצע תחת אש שירו השכנים. "היה בלגן. משפחות לא לקחו איתן שום דבר, פשוט ברחו. אנשים טובים ארגנו ומימנו את זה. 80 איש קיבלו אוכל, פעילויות לילדים ולמבוגרים. זה היה מרגש. מצד אחד המצב קשה וזה כואב, מצד שני כל כך הרבה נתינה. אני פשוט מצדיעה להם".
את הנופש ארגנו מתנדבים מכפר הסטודנטים ומכפר הבוגרים של בני עקיבא שפועלים ברמת אשכול. האירוח באולפנה היה חינם אין כסף, וראשי המוסד, יחד עם הצוות, דאגו לכל צורכי המתארחים עד הפרטים הקטנים. את המקום פקדו יומם ולילה מתנדבים רבים שבאו לקיים פעילויות לגדולים וקטנים, ותרומות המזון, הציוד והפינוקים למתארחים, הפליטים בארצם, לא הפסיקו לזרום.
כשהודעת להם שהגיע הזמן לחזור הביתה, איך הם הגיבו?
"חלק רצו לחזור כי זה הבית שלהם, אבל חלק לא. הם אמרו לי: 'אינגודאי, אנחנו לא יודעים, מה יהיה הלילה? הילדים ראו דברים מהחלונות'. זרקו עליהם אבנים, הצתות. הם מפחדים לחזור". זו הדאגה של לגצ'או. "הפחד הוא מה יהיה מחר. אני כל הזמן חושב על היום שאחרי. מה יהיה כאן בשכונה. מה יהיה עם הביטחון שלהם. יש משפחות שבכלל לא יכולות לפתוח את הדלת כי השחיתו להם את הדלתות".
מה את, כרכזת קהילה, תעשי מחר כאן?
"אנחנו נחזק את המשפחות. אני מצפה שהנוכחות של המשטרה, כמו שרואים אותה עכשיו, תימשך ושיהיה לנו לאן לפנות. שמשפחה שתתקשר תקבל מענה מהמשטרה. שלא יגידו כן כן ולא יבואו".
"כל מה שבנינו – קרס השבוע"
ריבי אברמוביץ' הגיעה לשכונה עוד כשהייתה בשנת של"פ לפני כעשור. אז זו לא הייתה שכונה מאירת פנים. "פעלנו במתנ"ס השכונתי שהוצת מעט קודם והיה בתהליך של שיפוצים. היה רק חדר אחד שהיה ניתן להשתמש בו. הפעילות קשרה אותי לתושבים הנפלאים במקום, לאוכלוסייה הוותיקה. פעלנו בעיקר עם יוצאי אתיופיה".
אברמוביץ' מתארת שכונה שאף אחד לא היה רץ לגור בה. "הרס בכל מקום, זבל, אוכלוסייה יהודית שחוששת להסתובב ברחובות. גם עלינו אסרו להסתובב שם לבד. אנשים זרקו את האשפה שלהם מהקומה הרביעית ישר אל הגינה ועמדו שם בתים ריקים. עד היום יש כאן בתים שאיש לא גר בהם". כעבור ארבע שנים שבה אברמוביץ' לשכונה עם בן זוגה. היא נישאה לעוז, בנה של המשפחה שייסדה את הגרעין התורני בעיר, והם החליטו לגור דווקא שם. השכונה עדיין לא נחשבה בטוחה, אבל ניצני שינוי החלו להיראות. "בשנים שבאו אחר כך קרו הרבה דברים".
גרעין המשפחות הציוניות הצעירות הלך והתרחב, והיום חברות בו 72 משפחות. "ארז ביאר, בוגר אחד מכפרי הסטודנטים, הקים ועדי בתים משותפים. ואז החל גינון משותף, ופרחים, ודשא. התחילו לתקן מדרגות שבורות בבניינים ונהיה אור בחדר המדרגות". בתוך כל זה קיימה קהילת הגרעין פעילויות משותפות עם תושבי השכונה היהודים ופעילויות פנימיות לחיזוק הגרעין. היא הקימה גמ"ח, סעודות של 'שולחן שבת', מרכז למידה, חונכות לקשישים, חוגי עברית ועוד. כל זה בשיתוף עם כפרי הסטודנטים של בני עקיבא שפועלים במקום ועם המתנ"ס.
"אבל כל מה שבנינו, כל מה שהיה כאן, קרס לפני שבוע", נאנחת אברמוביץ'. החוויות שלה כתושבת השכונה וכאחות במקצועה הן קשות.
"הערב הראשון היה נראה לי כמו סרט מעזה. בעלי אמר לי לא לחזור הביתה מהמשמרת כי יש מהומות ואבנים, אבל לא הבנתי עד כמה המצב חמור. כשהגעתי לא הצלחתי להכיל את העובדה שכל ההתפרעויות האלה מתרחשות מתחת לבית שלי. אנחנו שומעים על הנפת דגל פלשתין, על התפרעות ליד המתנ"ס, מגיע אלינו זוג שליד ביתו יש התפרעות רצינית, ואז אנחנו רואים הצתה של רכב ועוד אחד ועוד אחד ואז הצתה של המכינה. זה היה קשה. המכינה היא סוג של מבצר בשכונה. במתחם שלה יש גן שעשועים ושם אנחנו יכולות לשחרר את הילדים בנחת. הפורעים פתחו את המנעול, פרצו פנימה ושרפו את המכינה".
בהמשך הגיעה ההודעה שמפנים ספרי תורה מבית הכנסת, ואחר כך שמנסים להצית בית כנסת סמוך. "מבשורה לבשורה אתה כבר לא יודע מה לומר".
אבל זו הייתה רק ההתחלה. בלילות הבאים המצב רק החמיר, והשיא היה כשאברמוביץ' נאלצה לצאת מביתה, תחת אש, כדי לטפל בפצוע ירי שמד"א לא היו מוכנים לטפל בו, וניסתה להגיע לטפל בפצוע דקירה נוסף תחת מטר אבנים. מי שחיפה עליה, בשני המקרים, היו בעלה ואנשים טובים שבאו לסייע ליהודי העיר. בעיצומו של הלילה השליכו פורעים אבנים על חלון ביתם וריססו גז פנימה. "הרגשתי שאני לא מצליחה לנשום. התחלתי להקיא ללא הפסקה. בעלי החליט שאני חייבת לעזוב את המקום ואני מתפנה משם תוך חיפוי ירי".
כשאברמוביץ' התרחקה מהמקום היא פגשה ניידת של המשטרה שהמתינה מחוץ לזירה. "שבר אותי לראות אותם יושבים בנחת בתוך הניידת בזמן שאנחנו נחנקים. הכביש אומנם היה חסום, אבל הבית שלי הוא שלוש דקות הליכה משם".
עברת חוויות קשות מאוד. האם תחזרו הביתה?
"אנחנו חוזרים, וגם אין לי ספק שבעוד שנה מעכשיו יהיה בסדר. עליי אני לא מפחדת, אבל על שתי בנותיי מאוד. המעון של הקטנה שלי נמצא במתנ"ס שהותקף. הגדולה יותר הייתה יורדת לבד במדרגות כשאני מסתכלת עליה מהחלון. זה לא יהיה יותר. אין לי אומץ ללכת עכשיו לבד בשכונה עם הבנות שלי. אנחנו נחיה כאן, אבל אני לא מסוגלת להביט לשכנים שלי בעיניים, אפילו לא על הילדים שלהם. נקיים יחסי שכנות, כי אין ברירה, אבל יחסי אמון כמו שהיו - לא יהיו יותר. לא אשב אצל איברהים בבית ואני גם לא יודעת אם אטפל בפצוע הירי הבא שלהם, פצוע מסכסוכים פנימיים, כמו שטיפלתי בעבר. האינסטינקט של הצלת חיים הוא אינסטינקט טבעי שלי והייתי מצפה שהוא גם יהיה שלהם. חשבתי שאנשים קיצוניים בדעותיהם מגזימים, אבל היום אני חושבת שבחלק מהדברים הם צודקים. התפכחתי מאמונות שהיו לי ומאוד קשה לי עם זה".
מכבי האש פחדו להגיע
בית משפחת דנין ברחוב בן יהודה. למרות שעברו כבר שישה ימים מאז הפוגרום שנעשה בדירה, עדיין שולט ריח השריפה החזק בכול. הקיר הסמוך לדלת הכניסה שבור, ארונות המטבח נתלשו והושחתו בעזרת פטיש, החלונות שבורים ובכל מקום שוררת אנדרלמוסיה. בגדים וספרים מושלכים על הרצפה וארונות שהופלו חוסמים את הדרך. אין חדר אחד, פינה אחת שלא הגיעו אליה הפורעים, שגם גנבו ולקחו מכל הבא ליד.
מעט לפני שירד הלילה על יום רביעי שעבר הודיע מפקד המרחב לתושבי השכונה כי הם יכולים להישאר בבתיהם. המשטרה תשמור עליהם. נתניהו הבטיח שהוא מכניס ללוד כוחות מג"ב וגם הרשויות הבטיחו שהלילה יהיה שקט. משפחת דנין, כמו משפחות אחרות בשכונה, החליטה בכל זאת לצאת להורים משום שלא תעמוד בעוד לילה של פרעות. מבט אחד בביתה מוכיח שצדקה.
שחר בן חיים הגיע לשכונה עם משפחתו לפני 11 שנים, כשעוד הייתה שכונה שאיש לא העז לבוא ולגור בה מיוזמתו. בן חיים הייתה המשפחה השנייה שהחליטה להתיישב דווקא כאן. היום, כאמור, מונה קהילת הגרעין 72 משפחות.
הוא מספר על הלילה שבו הושחתה הדירה. "היו לנו באזור תצפיתנים שהודיעו שמגיע מכאן רעש גדול של פטישי חמש קילו. הם ראו שריפה. התקשרנו למד"א ולמכבי האש. כיבוי האש הודיע שהם לא מוכנים לבוא ולכבות כי מסוכן, המשטרה לא ענתה. השמיניסטים שתפסו את הדירות הריקות כדי לשמור עליהן פחדו לצאת מהבתים וגם לנו לקח זמן להבין שהאירוע הזה מתרחש". בן חיים מזכיר שמדובר על לילה שלישי של פרעות. "כולם כבר ידעו אז שהגזרה חמה, אבל הכוחות התנהלו באיטיות".
על הבניין של בן חיים השליכו אבנים ובקבוקי תבערה. כן, גם השכנים שמכירים אותם היטב. הם סימנו את הבתים שאותם יש לתקוף ומאילו דירות יש להימנע. עכשיו, כשהאש כבתה, המשפחות צריכות לשוב ולחלוק את אותו חדר מדרגות, את אותה חצר. "אנחנו מאוד מקווים שהכוחות יישארו לתקופה הקרובה כי עדיין יש כאן הרבה מתח. אני גם מצפה שהמשטרה לא תפסיק לפעול. המצב הזה לא נגמר. גם כשאומרים שיש כאן שקט, אין כאן שקט וגם לא ביטחון. יש משפחה ברחוב ליד שהציקו לה בחג האחרון. הם חששו לצאת לזרוק את הזבל עד עכשיו, וכשהחליטו סוף סוף לזרוק אותו ירו להם זיקוקים על הדלת".
בעצם הכול יכול לשוב ולהתלקח ברגע.
"לגמרי. אם המדינה לא תתעורר יהיה פה אסון גדול". הבן הבכור במשפחת בן חיים הוא בן עשר. ילד שכבר יכול להסתובב לבד בשכונה. אך בן חיים אומר שמעתה ההנחיות המשפחתיות ישתנו. "אנחנו מנסים להסביר לילדים שאנחנו משנים את ההתנהלות. המציאות היא לא כמו שהייתה. אם אני או אשתי לא בבית, הילדים לא פותחים את הדלת לאיש. אי אפשר לסמוך על אף אחד. זה מלחיץ מאוד ולי בעצמי קשה עם מה שאני אומר עכשיו. אבל אני מקווה מאוד שהמציאות תשתנה פה והשב"כ והמשטרה יתאמצו יותר ויעשו פה מעצרים, כך שהערבים יבינו שלא מתעסקים איתנו".
השבר וההרס כאן קשים מנשוא והשיח עם בן חיים עצוב. אבל הוא לא שוכח להפיח גם תקווה ולספר על הלימונדה שיוצאת מכל זה. "יש משפחות גדולות שכבר חשבו לעזוב את השכונה, למשל אנחנו. הרגשנו שהמשימה הושלמה, שהכול עומד על הרגליים ופורח אז אפשר לשחרר. אבל עכשיו הבנו שאנחנו רחוקים מהיעד, אז בינתיים אנחנו נשארים כאן. אנחנו גם מנסים לחשוב איך מתעלים את הכוחות. אנחנו מרגישים חיבוק גדול מעם ישראל. אני אומר מעם ישראל כי הוא רק ממנו, לא מהמדינה, לא מהמשטרה ולא מהעירייה. יש המוני מתנדבים שרוצים לבוא ולגור בשכונה לתקופה כדי להחזיר את הביטחון, וכך יהיה. משפחה אחת כבר עברה אלינו השבוע. משפחות רבות עוד יגיעו. בסוף ניבנה מכל זה".