השאלה החשובה איננה כמה זמן דרוש כדי להשיג הכרעה והרתעה מול חמאס בעזה, בעתיד, אלא האופן בו תתעצב התודעה על משמעות הלחימה, בעיקר בצד הפלסטיני – אם הם יוכלו לומר לעצמם ולילדיהם, שהם הקריבו את חיי ההרוגים למען 'אל-אקצא', וכמובן גם את ההרס והחורבן בעזה התחתית והעילית, וכל זה יַשרה עליהם רוח של הקרבת קרבנות מופלאה לפני 'האחד והיחיד', אז אנחנו נישאר בבעיה קשה, גם אם בעיניים ישראליות 'הניצחון בידינו' ללא ספק.
מה אפשר לעשות?
המלחמה פרצה בירושלים, ביום ירושלים, והיא לא תוכל להסתיים בלי הכרעה בירושלים! צריך להיות ברור, שאין ולא יהיה לחמאס (ולא לרשות הפלסטינית) מעמד כלשהו בירושלים, ובמיוחד לא בהר הבית!
לפני המלחמה אפשר היה לחפש הסכמי פשרה בשייח-ג'ראח, אבל כעת מסוכן מאד להעניק להם ניצחון תודעתי כזה – הכרח גמור הוא לפַנות את המשפחות למקומות חלופיים, ולהרוס את הבתים כליל!
אם הסכם הפסקת אש לא יאפשר לישראל לפעות כריבון בלעדי בירושלים, צריך להפסיק את האש בלי הסכם! פשוט להפסיק.
נכון מאד נהגה ישראל הפעם בעזה, לחתור להכרעה, בלי כניסה קרקעית.
האפשרות היחידה שיש מקום לשקול בזהירות ובאחריות היא כניסה קרקעית של הצבא המצרי, בתמיכת סעודיה וקטאר; במקום להציע לנו תיווך והפסקות אש ללא פיתרון, שרק יאפשרו לחמאס לבנות שוב את צבא הטרור והטילים שלו.
עלינו לשאול את המצרים אם הם מוכנים בעצמם לנקות את עזה ממערך הטילים ומגדודי הטרור החמאסי – או אם ירצו שישראל תסייע; אני בטוח שחלק גדול מתושבי עזה ישמחו על כך מאד, ובסוף הדרך אולי תוכל עזה להפוך חלק ממצרים.