חברת הכנסת אפרת רייטן גרה בעיר יפו. בשבת האחרונה הוצת הרכב שלה בעיר. רייטן עלתה לשידור בחדשות 12 לתאר את מה שקרה, והצליחה להעביר ראיון שלם מבלי לציין את זהות המציתים: ערבים.
אנחנו מכירים את התופעה. אינספור דיווחים חדשותיים משתמשים במגוון מפואר של מילים: מתפרעים, צעירים, מהומות, 'אבנים הושלכו'. הכל כדי שלא לקרוא לילד בשמו - ערבים.
למה זה ככה? הם לא רואים את האבסורד? הם לא שמים לב למכבסת המילים של עצמם?
חברת הכנסת רייטן איננה עיוורת וגם לא טיפשה. היא יודעת בדיוק מי שרף לה את הרכב. היא לא אומרת את זה מסיבה פשוטה - זה לא נראה לה רלוונטי. כמו שאין משמעות לצבע השיער של המצית או למידת הנעליים שלו, כך בעיניה אין משמעות למוצא שלו.
נשמע מוזר? אני אסביר.
מבחינתי 'הקונפליקט' בארץ הוא די פשוט. עם ישראל חוזר לארצו אחרי גלות ארוכה והערבים מנסים למנוע את זה. המאבק הזה פושט צורה ולובש צורה - פעם זו מלחמה של שבעה צבאות, פעם טרור מתאבדים, פעם טילי קטיושה ופעם פרעות בערים המעורבות. הסגנון אולי משתנה אבל המאבק הוא אותו מאבק והצדדים ברורים: ערבים מול יהודים.
לכן בעיניי ברור שכל דיווח על אירוע כזה צריך לכלול את הפרטים הרלוונטיים - לאיזה צד שייך התוקף ולאיזה צד שייך הנתקף.
אבל עבור הרבה אנשים בארץ המאבק הוא אחר לגמרי. הם מדברים בשפה אחרת. מבחינתם המאבק כלל איננו לאומי אלא כביכול מוסרי-ערכי. בצד אחד שלו עומדים האנשים השפויים, הליברלים, אוהבי האדם והאחווה. בצד השני נמצאים לאומנים, פונדומנטליסטיים ואלימים. זה בכלל לא משנה עם איזה לאום או דת מזדהים האלימים, הם כולם שייכים לאותו הצד.
הפער הזה מסביר גם את הדו-שיח-של-חירשים בעניין הסימטריה. ניקח למשל את דברי המפכ"ל, שדיבר לאחרונה על 'טרוריסטים משני הצדדים' ואמר שתפקיד המשטרה הוא 'להפריד בין הניצים'.
כשאני שומע את הדברים אני נדהם - האם הוא לא מכיר את הנתונים? הוא לא רואה שכמות הפורעים הערבים גדולה עשרת מונים מאלו היהודים?
ובכן, הוא רואה, אבל בעיניו זה לא משנה. כי אם בצד אחד עומדים היהודים ובצד השני הערבים, אז חשוב לדעת כמה אלימות יש בכל צד. אבל אם בצד אחד נמצאים האלימים ובצד השני המתונים, אז מה זה משנה לאיזה לאום שייכים האלימים?
האם אני בא 'ללמד זכות' על ח"כ רייטן ועל המפכ"ל? להיפך.
אני טוען שהטעות שלהם חמורה יותר ממה שנדמה במבט ראשון.
הם לא רק יוצרים סימטריה מדומה בין אלימות ערבית ליהודית או מתעלמים מזהות הפורעים - הם מטשטשים לחלוטין את מהות המאבק.
הם מפספסים, או מתכחשים בכוונה, למאבק הלאומי שמתנהל בארץ. הם מדמיינים לעצמם מציאות ג'ון-לנונית שבה אין יותר עמים, רק בני אדם, וכל המאבק מתנהל בין בני אדם טובים ורעים. ברוח נאום השבטים של הנשיא ריבלין הם מנסים לייצר כאן חברה חדשה, חברת כל-אזרחיה.
אבל המציאות חזקה יותר. התיאוריות האקדמיות הללו מתנפצות אל מול אלפי ערבים שמתפרעים ברחובות ישראל וצועקים "בדם ואש נפדה את פלשתין", ולהבדיל מול המוני יהודים בריאים שלא איבדו את ההזדהות הטבעית עם בני עמם.
מאורעות הימים האחרונים מטלטלים את כולנו ומכריחים אותנו להיזכר בשביל מה חזרנו לארץ - כדי להקים מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל.