ד"ר יוסי לונדין
ד"ר יוסי לונדיןצילום: ללא קרדיט

הסצנות חוזרות על עצמם שוב ושוב. מורים/מנהלים/מוכרי פלאפל/מוקדנים בשרות לקוחות/רופאים יהודים ויהודיות, ערבים וערביות מיישרים מבט למצלמה ועל רקע מוסיקה מרגיעה ולבבות פורחים באויר מכריזים בקול מתקתק על חשיבות הסובלנות, הדו קיום וגינוי "הקיצונים משני הצדדים".

במאי המופע יעברו ממקום למקום, למעגלי שיח נינוחים בבית הנשיא, לתוכניות לימודים סרות טעם במשרד החינוך, ולדיונים אקדמאיים מלומדים (מלווים כמובן בפרסומים מדעיים ובמלגות נדיבות) במכון ון ליר, בקתדראות אוניברסיטת תל אביב והאוניברסיטה העברית (או אוניברסיטת אל קודס, כדי לא לפגוע ברגשות כמובן).

הסבב ההזוי, שמן הסתם מפיקיו לא הריחו מעולם את ריח בתי הכנסת הבוערים ולא חוו את אימת הלינץ' ברחובות הערים המעורבות, יבקר פה ושם גם בכמה דרשות בבתי כנסת נאים שיושביהם לא ראו בדרך כלל תושב ערבי בשר ודם, וכמובן ישוב למקומו הקבוע באולפני הטלוויזיה והרדיו.

ולנו נשאר לבכות או להקיא או שניהם.

יש סרט ויש מציאות. והמציאות ברורה-חלקים גדולים מאוד של ערביי ישראל בפועל, וחלקים גדולים עוד יותר (גם אם לא כולם!) באמצעות גיבוי שקט פתחו לפני כעשרה ימים במרד נגד מדינת ישראל. המרד כרגע נרגע (מבלי שמחולליו שילמו כמעט שום מחיר) אבל הוא על המדף, והוא מחכה להזדמנות הבאה.

למעוניינים מומלץ לקרוא (לא לפני השינה) את הספרים "גיבור" של אריק צ'רניאק, ו"הכריש" של מישקה בן דוד. שני המחברים, ממש לא בדיוק אנשי ימין קיצוני, מתארים ארועים בדיוניים שבהם נקלעת מדינת ישראל למצבים טראומטיים על סף חורבן הבית השלישי, ושניהם מתארים בצורה ראלית ומצמררת את ההתקוממות של ערביי ישראל בעת המשבר. ברחובות לוד הבוערת ראיתי השבוע בהחלט כמה סצנות שנראה שנלקחו מספרים אלו.

ומה הפתרון? את החיים בסרטיהם נניח לנפשם ולסימפזיונים המעודנים שלהם, ורק נוודא שהרוח המגיעה מאותם חוגים שסירסה לחלוטין את המשטרה ואת הפרקליטות, תתקל ברוח נגדית.

את הפתרון ניתן למצוא אולי בדבריו הנכוחים והנכונים תמיד של זאב ז'בוטינסקי, במאמר "קיר הברזל" שנכתב לפני מאה שנה, אולם אקטואלי מתמיד: "על השלמה מרצון בין ערביי ארץ-ישראל לבינינו אין מה לדבר כלל, לא כעת, ולא בגבולות העתיד הנראה באופק.

אני מביע את הכרתי זו בצורה חריפה כזאת לא משום שנעים לי לצער בני-אדם טובים, אלא פשוט כדי שלא יבואו לכלל צער: כל עוד יש לערבים אפילו זיק של תקווה להיפטר מאתנו, הם לא ימכרו את תקוותם זו לא בעד אי-אלו מלים מתוקות ולא בעד שום פרוסה מזינה של לחם בחמאה, ומשום כך דווקא, אין לראותם בחזקת אספסוף, אלא עם... עם חי מסכים לוויתורים בשאלות עצומות וגורליות כאלו רק כאשר לא נשארת לו כל תקווה, כאשר בקיר הברזל לא נראה עוד אף לא סדק אחד. רק אז מאבדות קבוצות קיצוניות שסיסמתם היא "בשום אופן לא , את קסמן, וההשפעה עוברת לידי הקבוצות המתונות"

במשך עשרות שנים חשו ערביי ישראל היטב את קיר הברזל. הפלגנות בקרבנו ובעיקר אובדן תחושת הצדק והנחישות בקרב האליטות הישראליות, סדקו את הקיר והפכו את הברזל לקלקר, והתוצאות בהתאם.

שלטון של אפס סובלנות לכל גילוי לאומני ולכל אלימות (גם פנימית!), הגברת התיישבות ונוכחות יהודית בכל מקום בו מערערים על זכות זאת, ודו שיח הגון ומכבד, אך ברור לחלוטין בהגדרותיו ובמטרותיו עם המנהיגות הערבים, שמטרתו לאפשר חיים נורמליים של מיעוט המקבל את מרות המדינה ואת זהותה, כל אלו יהיו יעילים הרבה יותר ממופעי הדו קיום הפלסטיים. אגב, גם לציבור הערבי.

והרוח-בסוף תנצח.