עד היום חשבנו שהמאבק עם הערבים הוא מאבק קיומי. במאבק הזה אנחנו הולכים ועולים והם הולכים ויורדים, וזה כי הם לא עסוקים בבניין ופריחה, אלא הם רואים בבניין הציוני ככובש. ניצחנו במאבק הקיומי. האם הוא ימשיך? כן. הוא יציק? כן. ויש על זה קונצנזוס.
בשאלת הדו קיום עם הערבים חשוב להדגיש תחילה כי השאלה רלוונטית רק לגבי הערבים המתונים. כי אל מול הערבים שמעוניינים לזרוק אותנו לים אין דיון כלל.
בשאלת הדו קיום יש שתי אפשרויות:
האפשרות הראשונה היא שהערבים מכירים במפעל ההיסטורי, הצודק והמוסרי – המפעל הציוני, שיבת העם היהודי לארץ ישראל. זה המפעל עם המוסר והצדק ההיסטורי הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית. שהעם היהודי חוזר עם הבשורה הגדולה של המוסר התורה, מוסר הנביאים שהוא המקור לכל העמדה המוסרית בעולם בכלל – עוד לפני שהעולם הפך להיות רלטביסטי.
כל מוסר וצדק לאורך כל ההיסטוריה יונקים מהאתוס היהודי של תורה. שיבת עם ישראל היא חזרה אל ייעודנו ושליחותנו כעם, לא רק עבורנו אלא מוסר עבור המין האנושי כולו, צדק ההיסטורי שהארץ מושבת לבעליה. המדינה היא של העם היהודי וכל הארץ שייכת לו. הצדק והמוסר לצידנו. זה המפעל הציוני.
יש פה גם מיעוט ערבי – אם הוא מוכן לקבל את העובדה שיש פה מדינה יהודית וצדק היסטורי, והם רוצים לשבת לצידנו, ורוצים להשתתף במפעל המופלא הזה לצדינו כאזרחים הגונים וישרים שלא מורדים במדינה ולא מנסים לפרק אותה מבפנים באלימות או בדרכים מתוחכמות יותר, אז 'אהלן וסהלן' – בשמחה. הם יהנו כאן מכל הפריחה והשגשוג. אך בתנאי – שהם מקבלים את העם היהודי כריבון הקיומי, הריבון הזהותי. הם לא צריכים להשתתף במפעל אבל אסור להם להפריע לו.
האפשרות השנייה היא לעבור ממדינה יהודית ציונית למדינת כל אזרחיה חסרת זהות וייעוד, חסרת מכנה משותף.
בשלב הראשון יהיה שוויון בין תפיסת העולם של הנרטיב הציוני והנרטיב הפלסטיני שרואה בזה נכבה וגזילת קרקעות. השלב הבא מתוחכם יותר – להעצים את הנרטיב של החלש. כי תפיסת העולם הפוסטומדרנית עומדת על כך שאי השוויון זו תוצאה של מאבק בין חזקים וחלשים. החזק הוא לעולם המדכא, והחלש לעולם המדוכא. לעולם החלש הוא הצודק, ולעולם החלש – בלי קשר לעובדות – גם אם הוא עבריין, פורע חוק, הוא תמיד שייך לצודק.
בעולם הפוסטמודרני האשמה למצבו של החלש מופנית כלפי החזק. הוא האשם במצב החלשים. זו תפיסה עקרונית פוסטמודרנית. והשוויון יושג רק כאשר החזק יוגדר כמדכא, יוריד את ראשו, יבין שהוא הבעיה והמושחת המוסרי, ויועצם הנרטיב של החלש שהוא תמיד הצודק.
חשוב לומר, הדיון הזה בין 2 האופציות צריך להתרחש בתוך החברה היהודית. השאלה היא לא ביננו לערבים, אלא קודם כל ביננו היהודים. האם אנחנו רוצים לזקוף את קומתנו ותפקידינו ההיסטורי, קדושת העם היהודי בעולם, לטובת עצמנו והמין האנושי כולו? זה רגע ההיסטורי מכונן וכמו שזאת סכנה זו הזדמנות אדירה ועליית מדריגה במפעל התחייה של העם היהודי.