אבינועם הרש
אבינועם הרשעצמי

כשחושבים על זה, אז זה יותר ממוזר שעוד לא הורידו הנחייה לכלל בתי הספר בארץ להפסיק את השיעורים בכיתות בכל פעם שיש אזעקת 'צבע אדום' ביישובי הדרום.

עד שיש לנו אפשרות לחנך וללמד סולידריות חברתית מהי, אנחנו מפספסים את המומנטום ודוהרים לעבר שיעור מתמטיקה הבא, תוך התעלמות מהשאלה: האם אנחנו לא באמת מדינה אחת? האם מה שקורה לשדרות לא אמור להשפיע על אורח החיים בתל אביב? האם הדם של תלמידי באר גנים פחות כחול? ואז נתקלתי בפוסט הנהדר הבא שכתבה אותו מישהי שאני לא מכיר אישית בשם אורטל מויאל ברון:

"יש לי מנהג, שאני לא ממש אוהבת אותו... אבל כשהמצב ככה אני עושה אותו. והוא מעצבן, מוציא מריכוז, ועד שחוזרים ממנו חזרה לוקח כמה דקותאבל.. הוא ממש הקצה, של לנסות להבין מה עובר על מי שחי קרוב לרצועת עזה בתקופות לא פשוטות.

מה אני עושה?

תוך כדי כל שיעור שאני מלמדת, אני משאירה את הפלאפון דלוק עם אפליקציית צבע אדום. שיש צבע אדום, אני עוצרת את השיעור )תחשבו. מי שמורה מבין... בדיוק כולם בכיתה, עם חומר פתוח, או בדיון סוער ולמידה רצינית פנים מול פנים)

אני מקריאה את שמות היישובים, פותחת מפה על מצגת בלוח ומראה איפה נמצא כל יישוב, שלרוב אלו שמות, שהם כותרת רצה במבזקים. רואים איפה היישוב נמצא, את המרחק שלו, את החשיבות של המיקום שלו, ואז היישוב הזה הוא לא רק שם, זו אוכלוסייה שלמה שיש לה כמה שניות להכנס למרחב מוגן שם החיים באמת נעצרים וקשה לחזור חזרה.

לא כמו אצלי בעבודה, אי שם באזור חיוג 09... שזה רק מפריע לשיעור של תלמידות יא' שמתכוננות לבגרות ומנסות לחזור לריכוז אחרי שהוצאתי אותן ממנו.

אולי זה השיעור הכי משמעותי שאוכל לתת להן.

חייבת להוסיף: המטרה להוסיף מודעות, סולידריות ואכפתיות, זה לא נעשה בדרך מלחיצה ומעוררת פחד שכמובן לא נרצה להכניס את מי שלא נמצא בסיטואציה כזוהתכוננו לזה יחד בתחילת השיעור, וכשזה קרה עצרנו לאות הזדהות. הכרת הארץ ויישוביה על פני המפה מוסיפים ידע,בסוף מודעות למה שקורה וידע הוא כוח".

                                                                           *

אני זוכר איך נדהמתי לראות אנשים ששותים קפה בתל אביב בזמן שפינו את גוש קטיף. לא הבנתי איך יכול להיות ניתוק כל כך גדול ומאין הוא בא? האם אנחנו לא עם אחד? האם כשיד ימין נחתכת זה לא מעניין את יד שמאל? וכעבור כמה שנים התחילו הפצמרי"ם על יישובי הדרום ונעמדתי מול המראה ושאלתי את עצמי: תכל'ס מה עשית בשביל להרגיש את הכאב של האחים שלך בדרום? לא הרבה.

ואם בבית יש נתק ובבית הספר יש נתק, אז מאנחנו מקבלים נוער שגדל בתוך בועה ולא מודע למתרחש סביבו. כמה טוב לדעת שיש מורים שמובילים מהלך אחר ונכון יותר.

 

פורסם בגילוי דעת