לאחר הפסקת האש השיח הציבורי הישראלי נוטה לכיוון תחושת החמיצות ישראלית, העדר תמונת ניצחון משמעותית, ותחושה שהחמאס תפס אותנו לא מוכנים מספיק עם המכנסיים למטה.
יש אמנם לפחות התייחסות גם להישגים הצבאיים בתחושה שהם אולי משמעותיים אך גם לוקים בחסר, וכולם משבחים את האופי הישראלי והעורף הציבורי החיובי והחזק יחסית. אבל הביקורת שולטת. ברקע מהדהדת התקיעות הפוליטית, ועדיין לא ברור אם תהיה "תמונת הניצחון" פוליטית שניתן יהיה לברך על הקמת ממשלה יציבה בישראל.
ממשלה שתסתום את טפטוף הקסאמים וההחולשה שתרם לרצף האירועים הקשה בארץ ומחוצה לה. הרבה יותר חשוב לבנות "תמונת ניצחון" פוליטית, לפני העיסוק המוגזם בתמונת הניצחון הצבאי, ויותר מכך. ניצחון התודעה היהודית על התודעה האיסלמית חמאסית, מחייב חיזוק ואימוץ שפה ורטוריקה אחרת ממה שקורה בשיח הציבורי. ולא רק התיקשורת אשמה.
לפני שעוסקים בצריבת התודעה של החמאס חשוב לעסוק בצריבת התודעה שלנו.. לפני שמעמיקים בסוגיות הטקטיקה והאסטרגיה, שהן חשובות מאוד לכשעצמם, יש לחשב מסלול מחדש ולבנות את התודעה הישראלית היהודית. התקיעות הפוליטית יצרה את האשלייה שלנו שניתן להתחיל לשלב את המפלגות הערביות בקואליציה, ושאנו עומדים בפתחו של עידן חדש. המרד הערבי הגדול, כמעט בנוסח תרפ"ט תרצ"ח ו-1948, נתנו לנו מכה כואבת והחזירו אותנו לאחור, לעידן ישן חדש.
דרושה תודעה ישראלית ויהודית ברורה של זהות והצהרת כוונות. האירועים האחרונים נגעו בליבה של התודעה הלאומית הלקויה והמבלבלת שלנו, שנוטעת תיקווה בלב אויבינו, שנין לערער אותנו ולהתקדם לחיסול ישראל. למרבה הצער כולל ערביי ישראל ואפילו המתונים נשאבו לזה, וחשפו שמה שמוביל אותם זה לא הייאוש אלא דווקא התיקווה שניתן לנצח את ישראל בבוא היום. אלו הדיבורים הנשמעים בעולם הערבי.
הנוסחה שלהם היא שבאמצעות מלחמה חיצונית כוללת, ומלחמת פנים של ערביי ישראל., ניתן למוטט את ממלכת ישראל. יש להבהיר לעצמנו ולערבים שמדינת ישראל איננה מדינה יהודית ערבית, אלא מדינה יהודית שיש בה מיעוט ערבי גדול יחסית, אשר אמור לגלות נאמנות מוחלטת למדינה, ובמיוחד בשעת מלחמה עם אויביה. זו לא רק משילות וריבונות אלא תודעה עמוקה רגשית שזו הדרישה שלנו מהם חד משמעית. דרישה כזו אמורה להיות מלווה בשפה ברורה ולא מבלבלת.
השיח של הפוליטיקלי קורקט, והשפה ההומנית של "נועדנו לחיות ביחד" אנחנו לא הולכים לשום מקום , ועלינו היהודים לגלות אמפטיה והבנה לקונפליקט הרגשי של הערבים אשר מזדהים עם אויבינו. כל זה מבלבל אותם וגורם להם לחשוב שהם יכולים להתנהג אחרת. מושג השיוויון מתפרש אצלם באופן שמאפשר להם להביע עמדות של חוסר נאמנות למדינה בלי להרגיש שזה לא בסדר, וכל אמירה או הצהרה יהודית שלא מכלילה הזדהות עם האויב כחופש הביטוי, נתפסת אצלם כגזענות. הם עושים שמוש חד צדדי ומסולף בכללי הדמוקרטיה ומסתייעים בחלקים בחברה הישראלית שההפוסט-מודרניזם והפלורורליזם שיבש את דעתם.
העיסוק בצריבת התודעה של החמאס והאיסלם הקיצוני הוא מוגזם ולעתים מיותר. קשה להבין את מי שחוגג מחורבן וכישלון אזרחי ואנושי חמור, ומתפאר בנזקים, בשיבוש החיים ובהטרדה של ישראל. נגד זה יש להלחם בלי להתפלפל ובלי להתבלבל, ולהפעיל שיקולים טקטיים ואסטרטגיים של מה שנראה לנו נכון. כדי לבצע זאת חייבים לצאת מהר ובלי להתעבב להרכבת ממשלת חירום לאומית ימנית מרכזית רחבה ככל האפשר ולהתעלות מעל כל החרמות והחשבונות הפוליטיים הקטנוניים.
ראש וראשון לכך אמור להיות ,שמצופה ממנו לגלות אחריות של מנהיג ולא היצמדות נואשת לכיסא ולבלפור. נתניהו חייב להתעשת ולצאת מ"הבונקר הפוליטי" האישי בו הוא נמצא, ולהשיג מיתווה של הסכמה עם בנט, סער, גנץ ולפיד. אולי לחפש ראש ממשלה מוסכם מתוך הליכוד או אפילו מחוץ למערכת הפוליטית הקיימת, כדי לא להיכנס למילכוד הרוטציות והפריטטיות.
תמונת הניצחון של ממשלה כזו אמורה להיות המשך החיים של פיתוח, קידמה, שגשוג ויצירה, וניסיון לגשר ולהשיג אחווה רק עם מי שאפשר. ההמשך ההתיישבות בכל מקום, החל מלוד, יפו, עכו, הגליל והנגב, עוטף עזה, ירושלים ויהודה ושומרון היא החשובה. זו תמונת הניצחון האמיתית שאליה צריך לשאוף. כל השאר זה כרגע חישובים טקטיים נקודתיים. אי אפשר שלא להקדיש להם מחשבה ופעולה, אבל לא יותר מדי.
לא להתעסק ולמדוד את עצמנו בהישג צבאי כזה או אחר, אלא לשאוב כוח מהמראות החיוביים בחברה הישראלית שהשתקפו במהלך המבצע, ולנסות לתקן את החלקים הפגומים. מצער היה לראות שערביי ישראל נשאבים למחוזות החמאס והאחים המוסלמים שחשפו את פרצופם האמיתי בשעת מבחן. ישראל צריכה לדאוג לאזרחיה הערביים, אבל גם להבהיר להם חד משמעית שהם אינם יכולים להיות מיעוט עוין בתוך מדינה יהודית, ולהזדהות, ויותר גרוע, לשתף פעולה עם אויביה. זה לא הולך יחד. יש לשקול אמצעים חריפים לא רק כנגד פעולות טרוריסטיות, אלא גם כנגד ביטויי שנאה כנגד המדינה היהודית.
מהערבים שלא מסוגל רגשית להתמודד עם הקונפליקט הלאומי והזהותי הזה, והאתגר הזה גדול עליו, זכותו לעבור לעזה או לארצות ערב, משם הוא יכול לבטא את שנאתו ליהודים ולישראל.
כאן יש מדינה אחת שאיתה כל האזרחים חייבים להזדהות, לכבד את ההימנון ואת כל סמלי המדינה. כפסיכולוג אני סבור שהשפה ההומנית שמבינה את מצוקתם הרגשית וגילויי אמפתיה מקומם בחדרי הטיול אבל לא במרחב הציבורי והלאומי. התפלאתי לשמוע את הרב בני לאו מתראיין מול ערבייה בעד החיים ביחד.
בעוד היא חוזרת על העמדות של הערבים על זכויותיהם הלאומיות בישראל, הוא מדבר כמו פסיכולוג על מצוקת הפרט, ולא מגיב להנחות הבסיסיות שלה. אי אפשר לחיות ביחד אם לא ברור להם באיזה מדינה הם חיים. הנחמדות והחמלה היהודית מבלבלת אותם, ונותנת להם הרגשה שעם היהודים הכל מותר ואפשרי. האמירה והעשייה של הממשלה החדשה כשתוקם אמורה להיות ברורה וחד משמעית.