היוצרת ענבר ניסתאני יצאה למסע בנושא הציפייה ובסוף השבוע פרסמה סנונית ראשונה מרשמי המסע שעברה.
בווידאו שפרסמה היא מראיינת את שיראל לוגסי, הנשואה לחייל המשרת כלוחם. היא דיברה איתה על חווית הציפייה לבעלה שישוב מהצבא. הפרויקט קיבל את השם "אישה מצפה ל..."
"את הפרויקט התחלתי אחרי שחוויתי שברון לב מבחור שציפיתי והרגשתי ש'זה זה' ובסוף זה לא קרה", אמרה ניסתאני בשיחה עם ערוץ 7. "החלטתי לחקור איך נשים אחרות מצפות לדברים, ובעיקר לרפא את הלב שלי. לפרויקט קראתי 'אישה מצפה ל...' והוא מכיל בתוכו סיפורי ציפייה, תמונות סטילס וראיון של כל אישה מצפה".
לדבריה, "היה חשוב לי ליצור את הפרויקט הזה קודם כל לרפא את הלב השבור שלי וגם הנושאים שבחרתי לשים בפרויקט הם נושאים לא כל כך מדוברים. רציתי לתת כוח למי שחושבת שהיא לבד, לתת מקום לקושי בציפייה לקראת. הידיעה הזו שיש איתך עוד מישהי שחולקת פחות או יותר באותן תחושות - יש בזה הקלה".
בפרק הראשון של "אישה מצפה ל..." מספרת לוגסי, בת 20 ותושבת תפוח, על הציפייה שלה לשחרורו של בעלה מצה"ל. "המציאות של בעל בצבא היא לא בריאה. היא לא בריאה והיא לא לגיטימית", אמרה לוגסי. "זה מלווה אותי בכל שנייה. בין אם זה לישון לבד, בין אם זה לנסוע מאוחר בלילה כשאני יודע שהוא לא זמין לי אם חס וחלילה קורה משהו. יכול להיות לי סתם יום מבאס והוא לא זמין".
"כשענבר פנתה אלי בהצעה להשתתף בהפקה שלה - התלבטתי", אמרה לוגסי בשיחה עם ערוץ 7. "מצד אחד באמת הרגשתי שאין מספיק מודעות לעניין הזה, ומצד שני הרגשתי מדי בתוך הסיטואציה. בסוף החלטתי שחשוב לי להעלות את זה לשיח".
"ברור לי שכל אשת חייל מתמודדת אחרת אבל כולן יסכימו איתי שסביבה מבינה ואכפתית משנה את כל התמונה. והבסיס לזה - הוא פשוט ידע", ציינה. "בזמן שעבר מאז שצולם הראיון, התחלפו תפקידים בצה"ל, הדרישות השתנו, החלטנו החלטות ועברנו תהליך שלם. כשענבר שלחה לי את התוצר המוגמר לפני כמה ימים, הייתי קצת מעורבבת רגשית. ראיתי שם המון קושי שחלקו נהיה יותר פשוט וחלקו יותר מורכב". "ראיתי גם הרבה חוזק שהתחבא שם מעצם המציאות הזאת".
"ובכל זאת, חשוב לי לדייק משפט שאמרתי שם והוא צורם לי", הדגישה. "אני מאושרת. טוב לי בחיים שבחרנו כי טוב וקושי זה לא סותר. המילה אושר היתה מורכבת לי באותה תקופה כי מבחינתי אושר מצטייר כמשהו שלם, הרגשתי שהבית שלי לא שלם במציאות הזו. 'נקי שנה לביתו' זה לא המצאה שלנו, התורה יודעת מה היא אומרת. לקח לי זמן להבין איך חיים את המציאות הזאת בשמחה ומתוך תחושת שליחות עמוקה".
לדבריה, "ברוך ה' זה מאחוריי. אני מאושרת. אני מודה לה' על כל הטוב הזה. ויחד עם זאת לא מחביאה את הקושי, מתמודדת איתו. משתפת אותו. כי אנחנו בעזרת ה' משתחררים עוד כמה חודשים, אבל חשוב לי שתמיד נזכור להעריך את אותן הנשים שעומדות מאחור. שהבית הפרטי שלהן וצה"ל הפכו לאחד. לנשות הסדיר שמנסות לבנות בסיס יציב לזוגיות שלהם למרות שהוא לא נמצא. נשות הקבע שבונות את הבית שלהן בחצי חצי הזה, שבחרו ללכת על הכי קשוח למען עם ישראל. למעננו. אז זו הזדמנות להרגיש קצת, להבין את גודל המסירות, ולזכור להודות".