הרבה זמרים ונגנים התמודדו בתחילת דרכם עם פחד במה, אבל בדרך כלל הכוונה היא לפחד מהקהל שסביב הבמה, אצל לירון אטיה הבמה עצמה הייתה הטריגר שבגללו הפסיק להופיע.
לירון הוא הסולן של להקת הרוק 'הפיל הכחול' שחתומה על להיטים כמו 'יסמין' ו'שיר על הים', ובחמש עשרה שנה האחרונות, מאז ימיה הראשונים של הלהקה שהתהוותה סביב מיטתו בבית לווינשטיין, הוא גם מרותק לכסא גלגלים בעקבות תאונה קשה.
"הדבר הכי קשה היה זה שהייתי צריך לבקש מלא עזרה" הוא כתב בפוסט שהעלה לרשת והפך מהר מאוד לויראלי, "4 אנשים שירימו אותי עם הכסא לבמה, 4 שיורידו, מישהו שיסדר את הכבלים כשאני עובר, וכשאני חוזר, שתבינו - הופענו אולי אלף פעמים ומעולם (!) לא עשינו הדרן. תחשבו איזה סיפור זה היה לעלות ולרדת מהבמה, אז לעשות את זה עוד הפעם היה נראה לי כמו גיהינום. שנאתי את זה שכולם מסתכלים עלי מבקש עזרה, זה הביך אותי ועשה לי רע".
הסיבה שלירון העלה את הפוסט לא הייתה להתבכיין אלא להפך, להודיע על החזרה שלו לבמות. "אני חוזר להופיע כדי לתקן הכל. בכל מקום שהפיל הכחול יופיעו תהיה נגישות מלאה גם לקהל וגם לבמה. החלום שלי זה שיזמינו אותנו להופיע בכל מקום, מצפון ועד דרום. ולכל הופעה שיזמינו אותנו ולכל פסטיבל שיזמין אותנו נגיד ״נבוא בשמחה! אבל בתנאי אחד, שהכל יהיה נגיש. גם לקהל וגם לבמה״.
לירון שיתף גם על החוויה שלו כצופה, לא רק כמופיע. "אחרי שהפסקנו להופיע התחלתי ללכת הרבה יותר להופעות, הפעם כקהל. חשבתי לעצמי שמגיע לי קצת נחת ופיצוי על כל השנים שסבלתי על הבמה. אין מישהו בעולם שטעה יותר ממני. לא זוכר כמעט הופעה אחת שהגעתי ובאמת נהנתי, זה נשמע מוגזם אבל זו האמת".
"או שצריך להיות בטלפון שעות כדי לברר על נגישות, ואז לשמוע ״לא יודעת, יחזרו אליך״ ולא חוזרים. או שבכלל לא נגיש, או שלוקחים לי מחיר כפול כי צריך מלווה. ואם כבר העולם עשה איתי חסד ו״יש נגישות״ אז - או שלא רואים כלום כי כולם עומדים ואני יושב, או ששמים את האיזור הנגיש במקום שצריך טלסקופ או שבאמצע ההופעה ואחרי 3 בירות אני מגלה שאין בכלל שירותים נגישים ואז עושה בקהל פיפי על עצמי תוך כדי שאני בוכה (נו, למי זה לא קרה).אני זוכר שכל פעם שאלתי את עצמי ״מה הבעיה לעשות את זה נגיש? זה כל כך פשוט. למה לאף אחד לא אכפת?״.
בינתיים המאבק של לירון רק בהתחלה, אבל הוא ממש לא מתכוון לוותר. "זו המטרה שלי בחיים כרגע" הוא מסכם, "מעל הכל, והנה זה מתחיל."