מחר נציין 30 שנה למבצע שלמה, אירוע משמעותי, כמעט ניסי, לחברה הישראלית ולהיסטוריה של מדינת ישראל. כיום מונה הקהילה כ-150 אלף איש, מתוכם למעלה מ-60 אלף ילידי הארץ.
קולות רבים באמצעי התקשורת תרים אחר כל אפשרות להשחרת מפעל הקליטה, כשבאותה נשימה דואגים לקבור סיפורים ואירועים מעוררי השראה. ובכך, כדרכה בפועל של החברה הישראלית, שנגועה בתסמיני הלקאה וצליבה עצמיים קשים במיוחד, אנו מוצאים עצמנו מתעסקים שוב ושוב במחדלי הקליטה, האפליה המתמשכים כלפי יוצאי אתיופיה והבלטת אירועי קיצון שממתגים באופן חד גוני את העדה כולה.
אכן, לאורך השנים היו לא מעט מחדלים מערכתיים בכל הנוגע לצרכי הקהילה ואכן קיימת אפליה וגזענות וחשוב להילחם בהן. ועדיין, מאותם קולות נעדר לחלוטין קול אחד שמשום מה הפך למילה גסה בשיח הציבורי הישראלי– המסוגלות להכיר תודה. באופן אבסורדי הגענו למצב שהקול הזה גורם לנו לנוע בחוסר נוחות בכיסאות.
הכוונה היא לא להכרת תודה מצד הקהילה האתיופית המקסימה, אלא להכרת תודה של החברה הישראלית בכללותה. אני כותב על העלייה מאתיופיה כי מחר אנו חוגגים לה 30 שנה, אבל הכוונה היא לכל העליות, כולל של טרום הקמת המדינה.
העלייה מאתיופיה, כמו העליות לפניה, נעשתה תוך סיכון אישי עצום של אנשי הביטחון הישראלים, תוך השקעת משאבים כלכליים, אנושיים ודיפלומטיים עצומים. כאשר העולים הגיעו לארץ הושקעו משאבים רבים לטובת דיור, תזונה, לימוד עברית ועוד ועוד. אף עולה לא נשאר לגור ברחובות, אף עולה לא סבל מרעב וכל הדברים ניתנו בחינם, ללא כל ציפייה לתמורה ומתוך שליחות אידיאולוגית טהורה.
אין לזה אח ורע בעולם. רק בישראל, הענקת "סל קליטה" בעלות בהיקפים מצטברים של מאות אלפי שקלים לאדם נתפש כזכות בסיסית ברורה מאליה. תכניות החומש להעצמת וחיזוק בני הקהילה האתיופית שמעניקות מעטפת סיוע רחבה, היא חסרת תקדים, אף ביחס למדינות רווחה עשירות החברות מצמרת ה-oecd.
לרגע אינני מתכחש לנסיבות הקשות עימן נדרשו להתמודד בני העדה האתיופית שסבלו מחבלי קליטה תרבותיים, וסוציולגיים כבירים. רבבות בני אדם שתוך 24 שעות נאלצו להתמודד עם קפיצה חדה בת 100 שנים מחיים כפריים לעבר אתגרי עולם המודרני על כלל השלכותיו הנלוות.
אכן, אין עוררין על כך שבתהליך קליטת יהדות אתיופיה נעשו טעויות למכביר, לצד העובדה שבני הקהילה סובלים עדיין מאפליה גזעית מובנית. אבל לצד הקשיים, הסטריאוטיפים והמורכבויות איתם מתמודדת הקהילה, קיים גם מקום אצל כולנו להכרת תודה למדינת ישראל שאינה בוחלת באמצעים ומשקיעה מיליארדים מקופת המדינה לחיזוק הקהילה, ושלאורך כל העליות הרבות לישראל עשתה מאמצים חסרי תקדים להעלאת יהודים ממדינות עוינות ומחורים בקצה העולם שבוודאי נראו מעולם באף מדינה אחרת.
בצד המאבק לשוויון זכויות ולמיגור האפליה, שאכן קיימת, צריכה להיות גם הכרת תודה. מדינת ישראל חילצה מתוך סכנה, רעב ועוני מרוד אוכלוסייה גדולה מתוך אחווה אמיתית ותפיסה ציונית ויהודית וזהו דבר גדול. יש כמובן מי שרוצים לפגוע בחוסן של החברה הישראלית גם אם זה מנוגד למציאות ההיסטורית.
בפעם הבאה שאתם שומעים עוד אדם או כלי תקשורת, שרק מספרים על הטעויות והעוולות, בלי אפילו להזכיר את כל המאמצים שנעשו וההשקעות שנעשו, מתוך אחווה ואכפתיות, אל תתנו להם לזרוע פירוד ולפגוע בחיבור בינינו, ובמקום זאת תדאגו להעלות על נס את שרשרת האירועים והפעולות החשאיות שנעשו למען הבאת יהודים ארצה מכל רחבי העולם שאין דומה להם בהיסטוריה האנושית כולה.
ד"ר עוז גוטרמן הוא ראש חטיבת משאבי אנוש באקדמית גליל מערבי ומרצה בכיר באוניברסיטת בר אילן. מנהל קבוצת הפייסבוק מר מחר