אחרי שנת הקורונה, החיסונים עלו לראש הכותרות ורבים מגלים בהם עניין. האם שאלתם את עצמכם פעם מיהו ממציא החיסונים? אז גם אם לא שאלתם, הרי לכם מידע מעניין שיוביל אותנו למידע מעניין עוד יותר.
בשנת התק"ט (1749), בכ"ט אייר, נולד בממלכה הבריטית אדוארד ג'נר. אדוארד היה רופא כפרי ונחשב עד היום למי שגילה את החיסונים. החיסון הראשון שנתגלה על ידו היה נגד המחלה חשוכת המרפא באותם ימים – אבעבועות שחורות. (פרט מעניין בהקשר הזה הוא הסיבה לשמם של החיסונים בלועזית: מאחר שאת החיסון הרכיב ג'נר באמצעות וירוסים הגורמים למחלת אבעבועות הבקר, נקראים כיום כל החיסונים בלועזית vaccination, לפי המילה הלטינית vacca – פרה).
כעת נעבור למידע המעניין עוד יותר וזה החשוב מבחינתנו: שבוע לאחר הולדתו של אותו ג'נר, בז' סיוון, הרחק משם, בבלארוס, נולד בעיירה וולוז'ין לר' יצחק ורבקה איצקוביץ', הילד חיים. לימים – רבינו חיים מוולוז'ין, מייסד ישיבת "עץ חיים", המוכרת כישיבת וולוז'ין, אם הישיבות. רבי חיים שימש גם כרב העיירה ונחשב כגדול תלמידי הגאון רבי אליהו מווילנא, הגר"א. השבוע בי"ד סיוון (תקפ"א-תשפ"א), צוינו 200 שנים לפטירתו, וזוהי הזדמנות נפלאה להתבשם מעט מדמותו המופלאה.
הנגיף הקטלני
על רקע דמות של ג'נר, ממציא החיסון, חשבתי לעצמי שאנו יכולים לתאר את רבי חיים כממציא החיסון היהודי לנגיף שהחל להתפשט באותם הימים באירופה – החילון, פרי תנועת ההשכלה והנאורות. וכך מספר הרב מימון בספרו הנפלא "שרי המאה" (כרך ב' עמ' 139-140):
"בימים ההם, כאשר החלה הקראות, הכופרת בכל מסורת, להתפשט בסביבות ליטא ופולניה, וההשכלה הברלינית שהיתה גם היא משוחה "מבית ומחוץ בכופר" החלה לתפוס את ליבות בני הנעורים, - לא מצא הגר"א כלי מחזיק ברכה ליהדות אלא לימוד תורה שבעל-פה והפצתה ברבים.
הגר"א, עם כל היותו סגור ומסוגר יומם ולילה בחדרו ובבית-מדרשו ויושב ולומד ומלמד תורה ליחידי סגולה, ידע והבין, כי בארבע אמות של הלכה שלו בלבד – לא יציל עדיין את היהדות. הוא הבין שצריך לברוא מרכז לתורה, אשר בראשו יעמוד לא רק גאון אלא גם מי שמומחה להיות מנהיג ודבר לדור, ואליו יבוא כל בחור וטוב בישראל ללמוד תורה מפיו ולהתאבק בעפר רגליו...
ראש הישיבה צריך למשוך אחריו רבים לא רק בכוח תורתו אלא בכל עצמותו, במעשיו ובמידותיו ושליבו יהיה ער לכל הנעשה והנשמע בישראל; חיזר הגר"א על כל תלמידיו, גדולי התורה והיראה ולא מצא בהם אלא את רבי חיים מוולוז'ין, שמלבד גדולתו בתורה וצדקתו במעשים, היה גם פיקח וממולח, תקיף בדעתו ובעל מרץ, נפש אצילית שגם רוח המקום וגם רוח הבריות היו נוחות הימנו".
מהי אפוא דרכו הייחודית של רבי חיים, שעמדה לו להקים עולה של תורה בצורה מפליאה כל כך? מהו אותו חיסון לחילון שהצליח לפתח, להטמיע ולהשריש בתלמידיו באותה תקופה סוערת?
חיסון משולש
אחד מיסודות משנתו מופיע בפירושו לפרקי אבות, "רוח חיים" ומבוסס על דברי המשנה באבות (א, ד) שנזכרה לעיל בדברי הרב מימון: "יהי ביתך בית ועד לחכמים, והווה מתאבק בעפר רגליהם." על דברים אלה כתב רבי חיים את פירושו המפורסם:
"והנה הלימוד נקרא מלחמה... ואסור לו לתלמיד לקבל דברי רבו כשיש לו קושיות עליהם, ולפעמים יהיה האמת עם התלמיד, וכמו שעץ קטן מדליק את הגדול. וזה שאמר... והוי מתאבק, מלשון ויאבק איש עמו שהוא ענין התאבקות מלחמה, כי מלחמת מצוה היא, וכן אנו נגד רבותינו הקדושים אשר בארץ, ונשמתם בשמי מרום המחברים המפורסמים, וספריהם אתנו, הנה על ידי הספרים אשר בבתינו בתינו הוא בית ועד לחכמים אלה הוזהרנו גם כן וניתן לנו רשות להתאבק וללחום בדבריהם ולתרץ קושייתם, ולא לישא פנים רק לאהוב האמת.
אבל עם כל זה יזהר בנפשו מלדבר בגאוה וגודל לבב באשר מצא מקום לחלוק וידמה כי גדול הוא כרבו או כמחבר הספר אשר הוא משיג עליו וידע בלבבו כי כמה פעמים לא יבין דבריו וכוונתו, ולכן יהיה אך בענוה יתירה, באמרו איני כדאי אבל תורה היא וכו' , וזה שאמר הוי מתאבק כנ"ל, אך בתנאי בעפר רגליהם, רוצה לומר בענוה והכנעה ולדון לפניהם בקרקע".
על דברים אלה היה חוזר מו"ח הרב אלישע וישליצקי זצ"ל פעמים רבות. ענווה מול רבותינו מצד אחד ובירור נוקב מן הצד השני. לא לוותר על ההבנה האישית, לא להתבטל ולא להתקפל רק בגלל גדולתו של האדם שמנגד אך מן הצד השני – לעשות הכל מתוך כבוד והכנעה. זהו החיסון מפני המחיקה העצמית מצד אחד והגאווה והיהירות מן הצד השני.
ובעניין האחרון, כתב ר' חיים באגרת דברים נוקבים: "ושלא להתיהר נגד שום אדם בשום דבר, כי זולת אשר בעת גבהות הלב נקרא האדם תועבה ובמה, כי לא נתקבל מאן דיהיר. יצילנו ד' ממנה ומקצתה ונזכה להיות דבוק בעול תורתו ועבודתו לשמה."
אותה זהירות מפני יהירות וגבהות הלב מובילה היישר לדברי בנו של רבי חיים וממשיך דרכו בראשות הישיבה, רבי יצחק (איצל'ה) מוולוז'ין: "היה רגיל (-אביו, רבי חיים) להוכיח אותי על שראה שאינני משתתף בצערא דאחרינא (-בצערם של אחרים), וכה היה דברו אלי תמיד שזה כל האדם לא לעצמו נברא, רק להועיל לאחרים ככל אשר ימצא בכוחו לעשות".
תורת חיים שיש בה גם תביעה בלתי מתפשרת לאמת ולישרות, גם זהירות מפני גבהות לב ויוהרה וגם רגישות לצער הזולת ותודעה תמידית שהאדם לא נברא אלא להועיל לאחרים.
חיסון משולש מפני כל נגיף רוחני שקיים בעולם.