מה נשתנה בעשרים שנה?

ערב חג. פעיל ימין מרכזי, אישיות ציבורית מוכרת מאוד ושנואה מאוד על הערבים, מחליטה לעלות בצורה מתוקשרת במיוחד להר הבית.

השב"כ מזהיר שעליה כזאת תגרור תבערה גדולה.

פעיל הימין מתעקש ועולה בהפגנתיות להר הבית. יום למחרת אלפי ערבים מתפרעים במקום הקדוש ליהודים ותוקפים את השוטרים העומדים על משמרתם. ערביי ישראל מצטרפים למהומה ויוצאים בהפגנות ענק, ערבים תוקפים יהודים רבים בכל הארץ ובעיקר בערים המעורבות, ישובים יהודיים רבים נצורים, אחרי שערבים חסמו את דרכי הגישה לישובים ותקפו את הנוסעים אליהם.

המשטרה מתקשה מאוד להתמודד עם הפרעות. מאות רבות של נפגעים בכל רחבי הארץ. מספר ימים לאחר מכן, מצטרפים גם ארגוני הטרור למהומה ומלחמה פורצת. ממשלת ישראל סוגרת באופן מיידי את הר הבית לכניסת יהודים.

זה אולי נשמע כמו תאור של האירועים העכשויים, אבל מדובר באירועים שהתרחשו ערב ראש השנה תשס"א; העולה המפורסם להר הבית, שעלייתו הציתה את אינתיפאדת אל-אקצה היה אריאל שרון.

(לימים התברר שאותה אינתיפאדה תוכננה ואורגנה בידי יאסר עראפת ימ"ש חודשים רבים טרם עלייתו של שרון להר הבית, עליה שהיתה לא יותר מתרוץ לפתיחת מלחמה מתוכננת מראש).

האירועים נראים כמעט מקבילים: גם אז מלחמה פורצת מהר הבית, גם אז האשמה נופלת על "פשעים שמבצע אקיבוש באל-אקצה", גם אז ערבים המחזיקים באזרחות ישראלית תוקפים יהודים בתוך גבולות 67, גם אז ערביי יש"ע תקפו אותנו בכל האמצעים שהיו בידם.

גם אז נסגר הר הבית בפני יהודים.

וכאן מסתיים הדמיון. אז נסגר הר הבית לתקופה ארוכה של כמעט שלוש שנים, עכשיו ההר נסגר לעשרים יום, שזה אומנם 20 ימים יותר מידי, אבל הרבה פחות מ 3 שנים. חשוב לנסות להבין מה נשתנה מאז ועד היום.

ההבדל הראשון נובע מהאוחז בהגה. אז החזיק בהגה אהוד ברק, שאמנם לא אחז אז בעמדות שמאל קיצוני כמו שהוא אוחז כיום, אבל כן ניסה להגיע להסכמים עם ערפאת (שהתפוצצו בגלל התעקשותו של ברק לשמור את הר הבית בריבונות ישראלית). מצד שני, בל נשכח שגם ביבי ישב עם עראפת וחתם איתו על הסכמים הכוללים מסירת חלקים מארצינו לשלטון כנופיית אש"פ. יתר על כן, גם כאשר ממשלת אהוד ברק נפלה, כחצי שנה אחר כך, ובמקומה עלתה ממשלת ימין בראשות שרון - עם רחבעם זאבי כשר התיירות, האיחוד הלאומי והמפד"ל של אפי איתם - נשאר הר הבית סגור בפני יהודים לתקופה של עוד כשנתיים (!) כך שאת השוני יש לחפש במקום אחר.

ההבדל המשמעותי ביותר בין היום לבין שנת תשס"א נעוץ לענ"ד בייחס להר הבית בחברה הישראלית. בשנת תשס"א הר הבית פשוט לא עניין את הציבור הישראלי: יהודים בודדים עלו להר הבית, פעילים ספורים עסקו בנושא, על הזירה הפוליטית אין בכלל מה לדבר.

כיום המצב שונה בתכלית, יהודים עולים באלפיהם להר הבית, פעילים רבים עוסקים בנושא, אישי ציבור, חברי כנסת ושרים ממפלגות שונות פוקדים את הר הבית לעיתים תכופות. גם במדיה התקשורתית והחברתית יש להר הבית מקום של כבוד. כאשר הר הבית נסגר בזמן המלחמה, קמה צעקה גדולה בכל מקום; "ישראל נכנעת לחמס בהר בית". זעקה ציבורית שלא פעלה בשנת 2000 פעלה היום וראש הממשלה החליט לפתוח את הר הבית, ביום ראשון י"ב סיון, בדיוק 19 יום לאחר סגירתו.

הבדל נוסף מצוי ביחס המשטרתי להר הבית, בשנת 2000 התנגדה המשטרה נחרצות לפתיחת הר הבית בפני יהודים. בשנת 2003 כאשר צחי הנגבי כיהן כשר לבטחון פנים ורצה לפתוח מחדש את ההר אחרי שלוש שנים של סגירה, איים מפקד מחוז ירושלים דאז ניצב מיקי לוי (היום ח"כ ממפלגת 'יש עתיד') להתפטר מתפקידו אם הר הבית יפתח. בסופו של דבר, לוי נאלץ לפתוח את הר הבית ליהודים בהוראה ישירה של צחי הנגבי. כיום כל צמרת המשטרה מהמפכ"ל דרך מפקד מחוז ירושלים ומפקד המרחב, התעקשו שיש להשאיר את ההר פתוח בפני יהודים, ודווקא ראש הממשלה היה זה שדרש את סגירתו.

האירועים של השבוע האחרון מעידים על התהליך המשמעותי שעברנו ביחס של הציבור היהודי להר הבית ולמקדש. ועל החשיבות הרבה של הפעילות הציבורית העליות להר הבית