שעת בוקר מוקדמת עכשיו בטורינו. מנגב מעליי קורים של שינה טרופה כי כבד עליי לבי. איזו טלטלה רגשית. ביום שבו נפלו השמים על משפחת בירן ביקשנו לעזור. הבנו שהילד איתן משה נאבק על חייו.
הקמנו חמ"ל בשגרירות ומיד שלחנו את הנציג הכלכלי במילאנו, יוני הדר, ואת נציגת התיירות, כלנית גורן, לבית החולים המצוין לילדים "רג'ינה מרגריטה" בטורינו. הם היו עם הסבא והסבתא והדודה.
אתמול הגענו לכאן, איתן אברהם הקונסול ואני. חשבתי שנכון להגיע לכאן, גם כדי להפגין נוכחות של השגרירות, עניין שמוסיף מוטיבציה לבית החולים ולמחוז ובעיקר לשדר למשפחה שהם לא נעזבו לנפשם, אלא אנחנו אתם בכל השלבים.
איתן הקונסול שלנו בקי ומנוסה במלאכה הקשה של זיהוי גופות והטסת הארונות. פגשתי אותו בערב לאחר ששב מוורבאנה. הוא התקשה להדחיק מה שעבר עליו. "אין ברירה. הייתי חייב לתמוך בהם ברגע הזה".
בזמן שהוא נסע לשם, הלכתי לבית החולים. הגעתי לחדר ואיתן לא היה שם, אלא הסבא והסבתא, ההורים של עמית האב. אנשים טובים בזמן הפנסיה שלהם בגידול הנכדים, בזמן שהאבא מסיים את לימודי הרפואה. בחמישי האחרון הגיעו הסבא והסבתא מצד האימא לביקור, ובראשון השמים נפלו עליהם, ואנחנו אתם.
מה אומרים? כיצד מנחמים? בוכים איתם.
ליטפתי את ידיה ואז את גבו את הסב.
נשיא פיימונטה, אלברטו צ'יריו, היה אתי. המעמסה הרגשית ניכרה גם על פניו. הוא ישב ליד הסבתא דקות ארוכות והקשיב (תרגמתי עבורו) תוך שהוא מחזיק את ידיה. טרגדיה.
ותקווה. איתן הקטן. איתן משה בן טל. ביקשתי לראות אותו. לקחו אותי לחדר הדימות. הגעתי ברגע שהוציאו אותו ממכשיר ה-MRI. מבעד לחלון ראיתי גוף קטן, מגובס פה ושם. מורדם ומונשם. הרופא המומחה הסביר לנו על הממצאים, והיה מרוצה מהמדדים וממה שהתגלה לעיניו בבדיקה. זה הפיח בכולנו תקווה גדולה.
ואז הוציא את איתן מהחדר שבו בדקו אותו, והנה הוא מולנו. מתוק. ילד יפה. העבירו אותו למיטה אחרת. רציתי לחבקו, ללחוש שלא נעזוב אותו ושהוא ייצא מזה. ביקשתי לברך אותו בברכת הכוהנים שלנו. הסברתי לאיטלקים מה אני עושה, ושזו ברכה עתיקה המופיעה בתורת משה. שמתי את ידיי מעל לראשו וברכתי בכוונה: "יברכך ה' וישמרך; יאר ה' פניו אליך ויחונך; יישא ה' פניו אליך וישם לך שלום". המשכתי בפרק תהלים: "שיר למעלות, אשא עיניי אל ההרים, מאין יבוא עזרי... ה' שומרך, ה' ישמרך מכל רע, ישמור את נפשך...". לידי, אלברטו, נשיא המחוז, הצטלב והתפלל וכל הצוות שם אתנו, מקשיבים למילים העתיקות שלא הבינו. אבל הם הבינו. עמוק בלבם. היה רגע רליגיוזי מרומם.
אחר כך, שבנו לסבא ולסבתא כדי לספר להם על החדשות הטובות. קשה. בהמשך, יצאנו לסוללת העיתונאים הרבים שהמתינו מחוץ לבית החולים. הודיתי לצוות בית החולים המסור, הודיתי לנשיא המחוז ולאנשי הביטחון הרבים שסבבו אותנו. סיפרתי על הקשר עם מחוז פיימונטה. רק בדצמבר האחרון, הבאנו לכאן משלחת רפואית מבית החולים "שבא" בתל השומר, רופאים ורופאות, אחים ואחיות, שעזרו לאיטלקים להילחם בקורונה. סיפרתי על החדשות המעודדות ועל התפילה שהתפללנו שם. "אדוני השגריר", אמר לי עיתונאי הטלוויזיה הממלכתית, תוך כדי הראיון, "דע לך, שכל איטליה מתפללת אתכם לשלומו של איתן". אמן.
היום, אי"ה אסע לאזור האסון, ללמוד מקרוב על החקירה. אחר, נשוב לבית החולים לדרוש בשלום איתן המתוק ולהיות עם המשפחה. נפשי כבדה עליי. אדם, יסודו מעפר וסופו לעפר, בנפשו יביא לחמו. מה אנחנו בעולם הזה? שליחים.
עד כאן.
חיבוק מטורינו. גם אני זקוק לו.