פרעות תשפ"א תפסו את השכונה שלנו, שכונת עמישב ברמלה, לגמרי לא מוכנה. בשכונת עמישב חיות כ-300 משפחות. עד לפני עשרים וחמש השכונה הייתה יהודית לגמרי. למעלה מעשרה בתי כנסת מחולקים לעדות השונות, ארבעה בתי כנסת ענקיים שבהם קרוב ל-200 מקומות ישיבה כל אחד, שני בתי ספר, 10 גני ילדים ובעיקר הרגשה של קהילה רמלאית אחת גדולה ומאוחדת.
התפנית החלה כאשר משרד הביטחון החל להכניס משת''פים (סייענים) אל השכונות. משרד הביטחון קנה להם עשרות דירות, צייד אותם בנשק להגנה עצמית והעניק להם חסות לכל עוולה שהם עושים.
דבר זה כלל בין השאר: אגירת נשק, איומים ותעשיות פשע. בתוך שנים מועטות החלה בריחה המונית של יהודים מהשכונה, הצעירים עזבו ורק אנשים מבוגרים וחסרי אמצעים נשארו. כך בית הספר "ביאליק" הפך לבית ספר "אל עמל". בית ספר "סיני" הפך לבית ספר "אל- הודא" של התנועה האיסלאמית. דוגמא נוספת היא גן "הרב קוק" אשר הפך לגן "אל סרור".
הצעדים הבאים היו סגירה של בתי כנסת אחד אחרי השני. לפני כ-11 שנים נכנסנו מספר משפחות מהגרעין התורני לגור בשכונה. קבלת הפנים לוותה באיומים, הצקות, שבירת שמשות ואף הצתת מכוניות. כיום, גרות בשכונה כשלושים משפחות .
גן "אל סרור" חזר להיות גן "הרב קוק", בית ספר "סיני" הפך לישיבת שילובים, מעון חדש לילדים נפתח וההגירה היהודית השלילית נעצרה. ידענו שאנחנו חיים בתוך חבית אבק שריפה שעלולה להתפוצץ, אבל השקט עזר לנו להתקדם ולהתפתח. לגאול עוד בית שהיה עד לא מכבר שלנו ולפתוח מחדש עוד בית כנסת . שקט, אבל לא ממש.
הצקות, שבירת מראות, ניקוב צמיגים היו דבר שבשגרה אבל המשטרה לא ממש ניסתה למנוע את זה וביחד עם ראש העיר שהקואליציה שלו נשענת על ערבים טפטפו לכל מי שהתלונן שהכל נובע מסכסוכי שכנים ויש שני צדדים אשמים.
בשבוע שעבר ביום שני, אותה חבית נפץ התפוצצה במספר מוקדים בעיר ובעיקר בשכונה שלנו פרצו מהומות של טרור. הרחובות הראשיים המובילים לעיר- ביאליק והרצל נחסמו על ידי פורעים ערבים, חלונות הראווה ברחוב הרצל נופצו והרמזורים נעקרו. חבורות של ערבים הסתובבו ברחבי העיר והציתו מכוניות.
משטרת ישראל נעלמה באותו לילה מפחיד. למחרת, עברו הפורעים לזרוק אבנים, נפצים וזיקוקים על בתי התושבים ולאחר שראו שהרחובות ריקים החלו להצית רכבים. אלו היו לילות מבעיתים בהם ראינו איך שכנים שגרים ברחוב שלנו מיידים אבנים על בתינו ללא חשש. צרורות של יריות נורו מתוך הבתים והמשטרה מצידה קפאה על שמריה ופשוט לא הגיעה. אל הבית שלי למשל יודו אבנים רבות. כאשר התקשרנו למשטרה, הם ענו לנו רק אחרי שעה. כשצעקנו להם שיבואו ההוראה היחידה שהם נתנו לנו הייתה להישאר בבתים.
לליל המלחמה הבא כבר התכוננו אחרת. בסיועו של חמ"ל לוד הגיעו לשכונה כ-300 מתנדבים מכל הארץ שהסתובבו בכל הרחובות בשכונה, פתחו את כל המחסומים שהציבו הערבים וניהלו מלחמה עיקשת מול הפורעים. למחרת הגיעו לבית שלנו משלחת של ערבים ובפיהם בקשה- אל תכניסו את המתנחלים ואנחנו נשמור על השקט.
אמרנו להם ששקט יענה בשקט ואם הרחובות יהיו פתוחים וללא זריקות אבנים לא נכניס את האנשים שלנו. וכך בליל חמישי פחתו באופן דרסטי אירועי האלימות הערבית בשכונה. רק בסוף השבוע הגיעו כוחות של מג"ב לעיר. בשל כך התהלוכות ההמוניות של הפורעים הפסיקו והערבים עברו לפעילות ממוקדת כמו רק זריקת בקבוקי תבערה, מטעני צינור וירי.
מסקנות מאירועי הימים האחרונים הן כי לפני שמדברים על דו קיום צריך לדאוג שיהיה פה קיום. המדינה מחויבת לתת לאזרחיה ביטחון ולדאבון לב, ראש העיר והמשטרה לא מעניקים לנו אותו כרגע. במקרים אלה הוכח כי המשטרה לא יכולה לטפל באירועים בסדר גודל כזה ולשם כך, יש להציב פלוגות מג"ב בעיר על מנת למנוע הישנות פרעות כאלה.
רמלה הפכה להיות עיר של טרור. רק איסוף נשקים יסודי מכל בתי השכונה ימנע מרחץ דמים בסבב הבא. בד בבד, הפתרון שכבר הוכיח את עצמו הוא קליטה של עוד משפחות יהודיות ברמלה, לא בדיבורים אלא במעשים.
זו תהיה תשובה ציונית הולמת לאלימות הערבית. רק הכפלת מספר המשפחות היהודיות בשכונה תשים סוף למראות הימים האחרונים. הרבה דברים לא תלויים בנו, אך הגעת משפחות חדשות דווקא כן. מחכים לכם.
הרב אליעזר שחור - חבר הגרעין התורני ברמלה