המים גועשים ויום רודף יום. צריך הרבה כוחות כדי להכיל, להבין ולהמשיך הלאה בשמחה ובאמונה. אך ברור שדבר גדול מתרחש וקורא לנו להבין תהליך עמוק, לשנות משהו.
לפני כשני עשורים נסעתי להתפלל בקברי צדיקים בחו"ל. בדרך חזרה, היה זה יום צום והדרך לשדה התעופה הייתה ארוכה ומטלטלת. כיאה למדינת עולם שלישי, התנאים לא היו אופטימאליים ובשדה התעופה קיבלו את פנינו תורים וביורוקרטיה. מה שהחזיק אותנו כל הזמן היה הידיעה שמיד בצאת הצום, בעודנו במטוס, נוכל לנוח ולהשיב את נפשנו בסעודה טובה.
לקראת ערב עלינו למטוס ומיד לאחר ההמראה התברר לדאבון ליבנו כי נפלה טעות ואין ארוחה כשרה בטיסה. לרובנו לא היה אוכל, ולחלק לא היה דבר למעט שאריות של פחית קולה וכדומה. כמובן שברגע הראשון עלה מרמור גדול, אך אט אט השלמנו עם המצב. עברו כמה דקות ואיש איש התכנס אל דל"ת אמותיו, זה עם ביסקויטו וזה עם שימורי הטונה שנשארו לו מהמסע.
פתאום קמו כמה בחורים עם רעיון טוב יותר: בואו נאסוף את האוכל מכולם ונחבר הכול יחד בתקווה שיספיק לכדי ארוחה. אמרנו ועשינו. אספנו מאחד קרקרים, מהשני מיונז, מהשלישי ירקות וכן הלאה. הלכנו למטבח של המטוס וערכנו סעודת מלכים שאותה חילקנו בין כל החברים.
השמחה הייתה מדהימה. פתאום היה מספיק אוכל לכולם, ובשפע, והייתה מעין תחושת אחווה מרגשת. חשתי במין תחושה גאולתית שמראה לנו שבעצם יש הכול ובשפע, צריך רק ללמוד להתחלק. אני לא יודע למה, אבל פעמים רבות אני נזכר בסיפור הזה, ובעיקר בשנה האחרונה.
מתי נזכה להבין שכולנו אחד, עם אחד. כולנו יחד בטיסה הזאת, לטוב ולמוטב. בואו נהפוך אותה לסעודת מלכים.
יונתן רזאל
זמר ויוצר