ביממה האחרונה, שמעתי שיח נחמד המעלה חיוך קטן, בין שני חברים וותיקים. האחד שיתף את חברו, כי פלוני אלמוני שהכירו, נדבק השבוע בנגיף הקורונה. "כעת? מה הקשר להידבק?", הגיב השומע בפליאה. זהו המצב בו היינו נמצאים בשנה האחרונה במדינתנו. הכול נסחב אתנו ואחרינו. זה החל בווירוס סיני שהתפרץ אי שם ובהמשך חדר ארצה, גימד את חיינו ולימד אותנו שיעורים מאלפים באמונה, ערבות הדדית ומה לא ונעץ אותנו ליומני ההיסטוריה.
בשנה זו בה התמודדנו עם הקורונה, הבנו כי כוחנו באחדותנו. אנשים שעסקו בתחום מסוים עשרות שנים, מצאו עצמם חסרי פרנסה עם חל"ת, וביקשו מהשם יתברך שיציל את העולם כי אם לא, דיינו. התגייסנו כל אדם בתחומו, שילבנו ידיים וביחד פעלנו לנצח את חלום הבלהות ממנו ב"ה סוף סוף התעוררנו.
בתוך כך, אם נגיף הקורונה לא נעץ אותנו מספיק בדפי ההיסטוריה, צלחנו בשנה זו בקושי ארבע מערכות בחירות מסחררות שגם לאחריהן עוד לא קמה ממשלה אשר תוביל את עם ישראל מעט קדימה, מערכות שהשאירו חורים גדולים בקרב הפסיפס האנושי, שמנסה להתקיים ולחיות באושר בארצנו.
ואז, כמו לקינוח, מעט לפני חג השבועות פרץ מבצע 'שומרי החומות' , שהיה סיבוב נוסף וקשה מול אויבנו, אלו היושבים בצד השני של הגדר, מעבר לגבולנו. כ-4,000 טילים התעופפו, ומרובם ככולם ב"ה ניצלנו. לצערנו הרב ולהפתעתנו, גם בתוך הבית בעירנו לוד ושאר הערים המעורבות עם מערכה לא פשוטה התמודדנו, אך שוב, בשילוב ידיים נכונות ובעוצמה אותה מיגרנו.
המסקנה היא אחת: אין לנו ארץ אחרת. אין לנו משפחה אחרת. עם אחד אנחנו, ואם נרצה או לא נרצה לחיות יחדיו הוכרחנו. כשנביט לאחור, נבחין, כי רק עם האחדות שלנו ואהבת ישראל אמתית –את האויב המשותף שלנו ניצחנו. יהיה רצון, שנאהב האחד את השני, נגביר את הערבות ההדדית ובזכות כך, נזכה לבניין בית המקדש השלישי בירושלים הבנויה, אמן.
יאיר רביבו
ראש העיר לוד