במהלך השנים, בכל פעם שהגעתי לפולין לעבודת מחקר התבקשתי מראש הקהילה בעיר לודז' להעביר שיעור ביהדות לחברים מהקהילה - צעירים, קשישים ואף ניצולי שואה. בסוף המפגש היה זמן השאלות שאיתן הפלגנו לתוך הלילה.
באחד המפגשים הציג עצמו אחד כניצול שזכה להסתתר אצל משפחה פולנית. הוא התחתן לאחר השחרור עם בת המשפחה שדאגה לו, משום שהרי "לא נשארו עוד יהודים" ומתוך תחושת חוב כלפיה. לבני הזוג נולדו ילדים, אך כעת, כשהוא בן שמונים, שאול הוא אותי האם כיהודי עליו להתגרש ממנה.
חשבתי מה אשיב לו ובעיקר מתוך היכרותי את המציאות שהיושבים סביבנו חלקם בוודאי נשואים בנישואי תערובת. פתחתי בתפיסה מחשבתית של הרב חרל"פ הרואה בניצולים אנוסים. ממילא אמרתי שאף האופן שבו נהג היה מתאים ומתבקש באותם הימים, אך גם כיום אל לו לגרשה כחלק מהכרת הטוב והחובה שלו כלפיה.
כשעמדה הקבוצה להתפזר הצביע בפניי ראש הקהילה על שני צעירים בשנות השלושים לחייהם שהגיעו אליו לפני כמה שבועות כדי לבדוק אפשרות לגיור. אלה הם בניו של השואל, ציין. הוא הודה לי בדמעות וציין שאם הייתי מדבר בגנות הקשר של אביהם עם אמם, כנראה שכהזדהות עם האם הם היו חשים ניכור ועוזבים.
בפעמים הבאות שהגעתי ללודז' שמרתי איתם על קשר והדרכתי אותם עד שגוירו ב"ה בבית דין מיוחד שהייתי שותף לו. חשתי ביד העליונה המובילה לקיום הכתוב "לבלתי יידח ממנו נידח" (שמואל ב' יד, יד), וזכינו שזרע ישראל שבו לעמם.
הרב אברהם קריגר
יו"ר המרכז הבינלאומי שם עולם