יום ראשון, תחילתו של הסגר הראשון.
בחוץ אווירה קשה. העולם משתנה ללא היכר. יושבת במשרד ומנסה להבין מה הלאה, לאן עכשיו. מריצה בראשי את רשימת השירותים שלנו- מועדונים חברתיים, תוכניות לניצולי שואה, קבוצות תמיכה, התעמלות, הגשמת חלומות לניצולי שואה, מפגשי ייעוץ לבני משפחה מטפלים, מתנדבים בבתים. ומנסה להחליט, מה נוכל להמשיך? איזו פעילות נצטרך להקפיא? מה נדרש לשנות? עם כל שירות שאנו מחליטים להקפיא לעת עתה הלב הולך ומתכווץ. מה יעשו כעת ניצולי השואה וחולי הדמנציה שאינם יכולים לצאת מבתיהם ולהגיע למועדונים? מי יטפל בזקנים הסיעודיים? כיצד נוכל לעטוף את האוכלוסייה המבוגרת ואת בני המשפחה המטפלים ולהיות שם עבורם בתקופה מטלטלת כ"כ? ובתוך המערבולת הזו מפציעה ההבנה שכל המערך שהקמנו בעמל לאורך השנים כאילו הוקם עבור הרגע הזה ממש. אמנם לא נוכל להמשיך לפעול כבשגרה, אך אין ספק כי יש לנו תפקיד קריטי בתקופה הקרובה. מחשבים מסלול מחדש ותוך שעות פותחים קו תמיכה שמאויש מסביב לשעון בניסיון לתת מענה לצרכים הרבים שעולים בקרב זקנים ובני משפחותיהם. במשך החודשים הארוכים הבאים הארגון מתפקד כמו חמ"ל מסביב לשעון. כל צורך שעולה צומח ליוזמה חדשה, כל קושי נתפס כהזדמנות. צוות מקצועי מיוחד במינו מצליח להתרומם מעל הקושי ופועל ביצירתיות אין קץ בסיועם של מאות מתנדבים שהתגייסו לפעולה על מנת לספק מעטפת של מענים לצרכים הרבים המשתנים ללא הרף - חלוקת מזון, סיוע ברכישת תרופות, אוזן קשבת, חלוקת ערכות התעמלות בבתים, ספריה ניידת לניצולי שואה, טיפול בזקנים סיעודיים שחלו בקורונה ונותרו בבתיהם לבדם, סיוע לחולי דמנציה ובני משפחותיהם, קבוצות תמיכה ופעילות חברתית בזום ועוד ועוד.
והלב שוב מתרחב. זכות גדולה להיות חלק מכל זה ולפגוש את עם ישראל במיטבו.
שגית קולמן,
עו"ס קהילתית, מנהלת שירותי המעטפת
באגף לסיעוד ולתמיכה בקשישים בעזר מציון