זיכרון ילדות שמלווה אותי ונצרב בתודעתי הוא סבא וסבתא, שעלו ארצה בשנות ה־50, הפעילו ארגון של חסד בביתם בפשטות ובלי כותרות.
הם גרו במדינת ישראל הצעירה במושב של עולים שתושביו נאלצו להתמודד עם קשיי קיום בסיסיים, והפכו את ביתם לבית של חסד. סבתא הגישה עזרה ראשונה לחולים ושלחה את ילדיה ונכדיה עם מצרכים למשפחה נזקקת. סבא וסבתא עסקו בהשכנת שלום בין שכניהם ובין איש לאשתו וקיבלו כל אדם בפנים מאירות. כילדה הייתי בטוחה שכך נראה ביתם של אברהם ושרה. לימים, כשבגרתי, סיגלתי לעצמי את החינוך לחסד כדרך חיים.
כמנהלת בית ספר בדרום תל אביב זכינו להוביל כמה מפעלי חסד עם הפנים לקהילה. תלמידים הגיעו בקביעות לבית אבות לפעילות משותפת, אימצו קהילת ניצולי שואה, הקפידו על קשר עם מחלקת ילדים בבית החולים ועוד. עתה, בתפקידי כראש מינהל החמ"ד, אני מתרגשת כל יום מחדש ממגוון מיזמי החסד של בתי הספר השונים ובעיקר מהגשמת הפסוק "עולם חסד ייבנה".
גם בימים האחרונים, כאשר מסביב יהום הסער, מתגייסים צוותי החינוך ותלמידי בתי הספר של החמ"ד לעזרה ותמיכה מרגשת בקהילות מותקפות ולאחינו כל בית ישראל הנתונים בצרה.
כשעם ישראל הגיע להר סיני נאמר "וייחן שם ישראל נגד ההר". מסביר רש"י שלאורך מסעם של בני ישראל במדבר במשך ארבעים שנה הם רבים ביניהם ולא מפסיקים להתווכח, ובלשון רש"י: "כל החניות בתערומות ובמחלוקת". בפעם הזאת, בעמדם מול ההר, הם היו מאוחדים "כאיש אחד בלב אחד".
הבה ננצל את אהבת החסד ויתקיים בנו הפסוק מישעיהו "איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק".
שוש נגר
ראש מינהל החמ"ד