אחד האירועים המכוננים בחיי ללא ספק היה המבצע לשחרורו של החייל החטוף נחשון וקסמן הי"ד. חלק מסוים משירותי הסדיר יצא לי להיות חובש במרפאת קצין העיר בבסיס שנלר בלב ירושלים, בשכונת גאולה. ואני חייל בן 20, כבר נשוי ואב לבת תינוקת, פחות מארבע שנים ליום עלייתי ארצה.
רק אניח כאן, בלי פירוש, את סל החוויות של 24 השעות הקשות והמדהימות ההן.
תפילות קבלת השבת של המון חרדי ברחובה של עיר. טרם כניסת היום הקדוש עוברים ללא הרף מכוניות כריזה ומרעישות את הלב בקריאה להתפלל לשלומו של נחשון בן אסתר ולהדליק נר נוסף.
הדאגה הפרטית שלי למשפחתי הצעירה בכרמי צור, נסיעת היערכות והשתתפות במבצע החילוץ עצמו ככוח רפואי בשטח, זעקות הצוותים סביב הפצועים, חזרה לבסיס ויציאה מיידית לנסיעה עם קצין העיר לבית משפחת וקסמן כתגבור רפואי. מסירת הבשורה המרה להורים, יהודה ואסתר, הורים שכולים טריים.
האזנה ברקע למסיבת העיתונאים של ראש הממשלה על המבצע שבו השתתפתי לפני זמן קצר. הלילה שבו לא נרדמתי, ולבסוף תפילת שחרית באחד מבתי הכנסת של שכונת גאולה.
שתיקה עד הרגע ההוא של תפילת "מי שבירך" להצלת נחשון וקסמן, והמבט השואל של הגבאי המופנה לכיווני, חייל במדים בבתי הכנסת החרדי, האם להתפלל לשלומו? הנהנתי בשלילה עם הראש, ולא אשכח לעולם את קולות השבר של המתפללים סביבי.
עד היום ההוא חשבתי שרב המשותף על המפריד בעם שלנו ואז גיליתי שהמפריד אינו קיים כלל רק נשמה אחת בגוף ענק – עם ישראל.
שלמה נאמן
ראש מועצת גוש עציון