מרץ 2004, באוטובוס בנסיעה חזרה ממבצע צבאי מאחת השכונות בעזה למוצב שלנו בגוש קטיף. מתיישב לידי ח', אחד מהחברים למחלקה, ואומר לי: "טרגין, אני שונא אותך!". נבהלתי ממש. הסיבה שהתעקשתי להתגייס למחלקה הזאת ולא למחלקת בני"ש שבה כולם דתיים היא מתוך רצון ליצור חברות פשוטה עם חבר'ה שאינם דתיים, קצת לשבור את המחיצות. השקעתי המון ביצירת חברויות וחשבתי לתומי שהצלחתי.
לאחר כמה שניות התאפסתי ושאלתי בעדינות את ח': "עשיתי משהו לא טוב?". ח' השיב: "כן!", "אותי לימדו שלדתיים יש קרניים, שאתם אנשים אגואיסטים שדואגים רק לעצמכם, רק לתורה שלכם, ולא אכפת לכם משום דבר אחר. ועכשיו, לאחר שנה ביחד, כשאני רואה אותך ואת מורדי, תמיד הראשונים להתנדב, לסחוב אלונקה, להתעניין אם צריך עזרה... הרסתם לי את כל הסטיגמות! אני אוהב אתכם! וזה ממש מעצבן!".
באותו רגע הבנתי עד כמה כל אחד מאיתנו יכול במפגש פשוט ובמעשים פשוטים לגרום לאהבת חינם.
הרב אלי טרגין
רב קהילת מעין רבקה ומנכ"ל סולמות