קרוב ליובל שנים חלפו מאז מלחמת יום הכיפורים, שבה זכיתי להילחם עם טובי בניו של עם ישראל. שש שנים לאחר אופוריית ששת הימים הופתע צה"ל ובראשו מנהיגיו בעיצומו של יום הכיפורים על ידי בליץ מצרי וסורי בחזית הדרום והצפון, שאותו מיהר לכנות שר הביטחון דאז כ"חורבן בית שלישי".
עם ישראל היה ערב בחירות, מפולג ומפורד, אך משפרצה המלחמה התגלתה באחת אחדות מופלאה, תעוזה ואחוות לוחמים, כשהמחיצות בין הקבוצות האידיאולוגיות השונות נפלו כהרף עין.
למדתי מהחברותא שלי לישיבת ההסדר ולצבא, מוישה כהן הי"ד, שיעור נפלא לחיים שאותו כתב יום לפני שנפל בקילומטר ה־101: "הריצה אחרי חיי הרגע, אחרי הגשמיות, היא היוצרת את המסך שבין אדם לחברו, הכול על רקע אינטרסים, רצונות וכבוד. כל זה בימים כתיקונם, בימים בהם אין האדם מתמודד עם בעיות נצח ורץ אחרי חושיו ורצונותיו, אבל בימי סכנה לכלל ישראל מתעורר האדם מהדמיון האופף אותו, וכל המחיצות המפרידות נעלמות, כי עומד הוא מול שאלות החיים".
מלחמה קשה שבה למדנו שתיים: האחת, שעלינו בחיי היומיום להסיר את המחיצות בין כל אחינו ולפעול במשותף בבניין הארץ בשתי קומותיה, הגשמית והרוחנית, והשנייה - להכיר שהמעביר בניו בין גזרי ים סוף עמנו בכל עת ובכל תקופה.
שלום וסרטייל
יו"ר ציפחה אינטרנשיונל