איציק דיעי
איציק דיעי צילום: אבי מהצרי

ב- 15 לאוגוסט 2005 ,י' באב תשס״ה, התחיל גירוש היהודים מגוש קטיף, באותם ימים התארחתי בישוב קטיף אצל אחי וגיסתי יחד עם הילדים שלהם. הימים ההם היו ימים מתוחים מאד מצד אחד ומצד שני הייתה בהם התרוממות רוח. כולם היו יחד ועזרו אחד לשני. ככל שהתקרב התאריך המיועד לגירוש התגבר המתח באוויר. היו יישובים שהתארגנו לנסות לעצור את הגירוש. אני זוכר כשהייתי בכיתה י' הייתי בפינוי בימית, על הגגות. שם לא נתנו לאף אחד לעלות על הגגות, עד שפינו אותנו דרך כלובים שהצבא הוריד לגגות. הייתי בטוח שגם בגוש קטיף יתארגנו באופן אקטיבי אבל אז הרב של הישוב קרא לכל התושבים בקטיף שלא להתנגד לחיילים, בשום פנים ואופן, לא באופן אקטיבי. אנחנו אחים, נכון שאחים לא מגרשים אבל אסור להתנגד לחיילים. בתשעה באב הייתי בבית כנסת בנווה דקלים ושם ראיתי את אהבת ישראל של כל הנערים והנערות שהתארחו שם ושרו את הפסוק :״ ה' שמעה את תפילתי ושוועתי אליך תבוא״. ואז הבנתי איזה אהבת חינם יש שם.

בי׳ באב התחיל פינוי היהודים מגוש קטיף. ראיתי שיירות של יהודים נוסעים ברכבים שלהם לכיוון היציאה. כולם עם דמעות בעיניים אבל עם כל הכאב הגדול שהיה הם לא נגעו בחיילים.

בגוש קטיף הייתה אהבת חינם, ערבות הדדית. גם אם אנחנו לא מסכימים אחד עם השני, גם אם אנחנו לא באותם דעות, אסור להקצין ולשבור את הכלים, זאת הארץ היחידה שיש לנו וכולנו מצווים לשמור עליה, דתיים וחילוניים, ימניים ושמאלניים - כולנו אחים.

איציק דיעי

סגן ראש עיריית פתח תקווה ומנכ״ל חברת משה״ב