"אהבת חינם", "ערבות הדדית", "אירוע מכונן" - מילים גדולות שקשה לאחוז בהן. אני נשענת לאחור, עוצמת עיניים ולנגד עיניי עולות אנקדוטות. סיפורים קטנים שנשזרים בחיי היומיום, בדגש על השנה האחרונה, שנת קורונה מאתגרת במיוחד.
אני מרפרפת בהודעות ווטסאפ שנשלחו בשכונת חיים, שכונת מגוריי בתקוע, עם הזמנה לאירועים חברתיים שיעלו את המורל, עם בקשה להעביר מידע על שכנים שנמצאים במצוקה, על קבוצות תמיכה שנפתחות ומסייעות בכל דבר ועניין, על בית כנסת שכונתי שנפתח ומאז ממאן להיסגר. ופתאום האדם מבין את כוחה של הקהילה ואת המקום שהיא תופסת בחייו.
אני מתענגת על זיכרון של מפגש חברים בכפר מע'אר, במרפסת של וואפיק, החבר הדרוזי החדש שלי. חבר שפתח לי צוהר לעולם של מסורת, טעמים וריחות, אהבה כנה וכבוד לאחר.
אני נזכרת בדמעות בסבתא רלה, שהלכה השנה לעולמה ממחלת הקורונה. סבתא שחיברה אותי למפגש הבין־דורי של בוני הארץ עם דור ה־Z. היא לכשעצמה הייתה בשבילי דמות מכוננת שהסתכלה למציאות בעיניים מפוכחות עם המון ניסיון חיים וידעה להגיד בלב שלם ש"יהיה טוב!"
אני מריחה את ריחות הארץ, שהשנה יותר מתמיד זכיתי לטייל בה לאורכה ולרוחבה ולהתאהב בה מחדש. אני נהנית לראות את אבי לומד עם הבן הקטן שלי משניות בזום. אני מתמוגגת מהצוות המסור שלי שקם כל בוקר עם ברק בעיניים לבניין ירושלים הקדומה, ומהמשפחה הגרעינית שלמדה השנה לשהות אין־סוף שעות ביחד וליהנות מכל דקה.
ואני מבינה שהסיפורים הקטנים, אלו שנשזרים בחיי היומיום שלי, הם הם האירועים המכוננים של חיי. וכל שנדרש לעשות הוא לעצור, להתבונן בהם, לאסוף אותם לארגז הכלים שלי ולהודות כל יום לה'.
אוריה דסברג
סמנכ"ל עיר דוד